מטעם מטעם מאמר
בחזרה לעמוד הבית

יצחק לאור

ומה נאמר כשהפלסטינים יחרימו תוצרת מההתנחלויות?

לעניין המודל הדו-לאומי של מירון בנבנישתי, מטעם 20

במסתו, שהתפרסמה בגיליון הקודם של "מטעם" (מטעם 20), מציע מירון בנבנישתי לשמאל הישראלי להיפרד מנוסחת "שתי מדינות לשני עמים", ולהמירה במודל דו לאומי. הדברים שאני כותב כאן אינם בגדר "הסתייגות מערכת" ולפיכך גם לא פחרסמתי אותם בסמוך למאמרו-שלו. אני גם מקווה שאין בדברי משום היאחזות עיקשת בנוסחה שדבקתי בה, מאז הצטרפתי, כסטודנט, ב-1971, לשי"ח (שמאל ישראל חדש), נוסחה שראתה בפתרון שתי המדינות את הפיתרון. בנבנישתי צודק כאשר הוא אומר שהתמיכה הרחבה ב"שתי מדינות לשני עמים" אינה מעידה על הצלחת הפיתרון, אלא להיפך: זו הפכה לכיסוי צדקני, לא מחייב, למשטר האפרטהייד בשטחים, או בניסוחה המדויק יותר של אלינה קורן – הגיטואיזציה של הפלסטינים, ולא "בנטוסטאן" כמו שאוהבים לומר בשמאל1 . בנבנישתי צודק כאשר הוא קובע שכוחות הביטחון של ישראל הם "מיליציה בשירות המתנחלים." הוא צודק עוד יותר, כאשר הוא טוען ש"שום מודל של כיבוש צבאי אינו יכול להסביר את סיפוחם למעשה של 60% משטחי הכיבוש של 1967 – אלה המכונים איזור C – סיפוח שהותיר לאוכלוסיה הנכבשת רק שטחים מנותקים זה מזה, משוללים תנאים מינימאליים לקיום עצמאי. רק אסטרטגיה של סיפוח ושליטת-קבע יכולה להסביר את מפעל ההתנחלות העצום ואת השקעות הענק בתשתיות המוערכות בעשרות רבות של מליארדי דולר (יש המעריכים אותן בכמאה מיליארד דולר)".

ואולם, בנבנישתי מבקש מאיתנו לחשוב באופן היסטורי על הסכסוך, כלומר להיפרד מכוחו החזק מדי של כוח הדימיון המשועבד למובן-מאליו. הארץ הזאת, מאז הגיעו אבותינו להתנחל בה, חייתה בסדר דו-לאומי. רק למשך 19 שנים ידע הסדר הזה מעין הפוגה, או אשלייה, כאילו החלוקה באמת ייצרה הפרדה. אמנם בין 1948 ל-1967 חולקה הארץ, אבל החלוקה-מחדש אינה אפשרית עוד, טוען בנבנישתי, בגלל מפעל ההתנחלויות, לכן חבל להשקיע אנרגיה בפיתרון שאינו אפשרי. ישראל ריסקה את האומה הפלסטינית ליחידות מבודדות. אין כמעט צורך להדגיש כי מה שקרוי "תהליך השלום" הוא הזרז העיקרי להשלמת הריסוק של האומה הפלסטינית בין הפזורה, הגדה המפוצלת, עזה, ומדינת ישראל.

2. מכאן מבקש בנבנישתי להציע פיתרון פוליטי אחר לכוח המדמה של הישראלי. המודל שירש את האפרטהייד בדרום אפריקה הוא דוגמא דמוקרטית ראשונה, העולה על הדעת: "לכל אדם קול". בנבנישתי דוחה את הפיתרון הזה, משום ש"הוא ינציח את הדומיננטיות של הקבוצה היהודית ויקַבֵּעַ, באמצעים 'חוקיים' את שלטונה." ולפיכך, כדי להתמודד עם הכוח הישראלי, מציע בנבנישתי מודלים אחרים, למשל את זה של בוסניה, או של צפון-אירלנד. בשני ההסדרים הללו אין חלוקה טריטוריאלית בין הקבוצות המרכיבות את המדינה, ובכל זאת הקולקטיבים הלאומיים, או האתניים, או הדתיים, מקבלים מעמד של השתתפות בשלטון מתוך שוויון. בנבנישתי צודק כאשר הוא מציע לחשוב על פיתרון שאינו כולל מדינה דמוקרטית אחת של כל אזרחיה, מצד אחד, והוא צודק גם בדרישתו לחשוב-מחדש על כל מה שראינו כמובן-מאליו במשך השנים, כאילו אין אפשרות לארץ אחת לשני עמים.

3. מי צריך לאמץ את התכנית החדשה? התשובה הכי פשוטה היא: הציבור הרחב (הישראלי, אולי גם הפלסטינים בשטחים הכבושים). במקרה זה עשה בנבנישתי את שלו. הוא שלח את מסתו ל"מטעם", אנחנו פירסמנו אותה, מוסף "הארץ" מצא בו עניין, ביקש מאיתנו את הטקסט, ופירסם אותו במלואו, עכשיו הדרך פתוחה לפני בנבנישתי, או לפני אחרים, להקים ארגון, שיחרות על דגלו את התוכנית, וייצא להגשימהּ. אני כמובן מנסה לתאר כאן באורח פשוט קשר בין מציאות לשינוי מציאות, באמצעות ביקורת ומצע וארגון (שטרם קם). הליברל בתוך השמאל יאמר: יש להקים רשימה ולרוץ בבחירות ולגייס תומכים במודל הזה. איש השמאל הכי-חדש, זה משנות האלפיים, ייזום הקמת עמותה, יפנה ללוביסט מבריסל, כדי לגייס כספים מהאיחוד האירופי, ומדי פעם יערוך יום עיון, או יפיק חוברת יקרה על המודל הדו-לאומי ויממן בתוך כך גם פעולות ישירות יותר. אנשי השמאל החדש-ישן, בין הליברל הרץ לבחירות, ובין בני החסות של האיחוד האירופי בעמותות השונות, יוכלו לפעול ולעשות נפשות לעניין, על כל המשתמע, כולל יצירת מגעים עם הפלסטינים בשטחים לטובת המודל.

האם הארגון החדש הזה, או הארגון הוותיק, שיאמץ את המצע החדש, לא ישתתף בהפגנות נגד חומת ההפרדה? ודאי שישתתף.

האם לא ישתתף במחאות נגד המלחמות הבאות, או מרחצי הדמים בשטחים או בלבנון? ודאי שישתתף.

ואולם, האם הארגון הזה, שעניינו יהיה המדינה הדו-לאומית, לא ישתתף במחאה המונית של הפלסטינים נגד ההתנחלויות, מצעדים סביבן, התנגדות פסיבית בכבישים המוליכים אליהן ותביעה לפרקן? האם לא יתמוך בחרם על מוצרי ההתנחלויות בשטחים הכבושים או באירופה? לא ברור.

הנה, כאן מתחילה הבעיה. מה יעשו חסידי המודל הדו-לאומי, כאשר, מסיבות היסטוריות, מפותלות ובלתי ניתנות לחיזוי, יעמוד על הפרק דווקא הפיתרון המדולדל של "שתי מדינות לשני עמים"? האם יתנגדו לפיתרון, משום שסופו – לדעתם, נניח – יביא אסון גדול יותר, כמו שעשה הסכם אוסלו? מה בכל זאת יעשו תומכי המודל הדו-לאומי, בתנועתם החדשה (ההיפותטית) ביום שבו יהיה מאבקם של הפלסטינים נגד הקולוניזציה גם מאבק על תמיכת דעת הקהל בישראל או בעולם? האם יגנו אותם על פשרנותם?

יש דוגמאות לקשיים כאלה מן העבר: קבוצות "מצפן" בשנות השבעים מצאו את עצמן אילמות, בכל פעם שהמאבק הפוליטי של מקצת השמאל הישראלי – הלא ציוני – חרג מהמסלול האוטופי שלהן ונקט לשון ברורה של מדינה פלסטינית (טאבו אצל השמאל הציוני עד 1987!). בכל פעם שעלה עניין הרחבתה של התמיכה למדינה פסטינית נפרדת, לצד מדינת ישראל, בחרו אנשי מצפן לשתוק, במקרה הטוב. יתר על כן, ברגע שהמאבק עבר לשטחים ועירב שיתוף פעולה בין יהודים (תומכי שתי מדינות) לפלסטינים (שניאותו להפגין ביחד איתם) מצאו את עצמם חסידי "המדינה הדמוקרטית החילונית" במצב אבסורדי, שבו הטיפו נגד המאבק המשותף הזה, הראשון מסוגו.

הדוגמא של רק"ח והתנגדותה להסכמי קמפ דייוויד בין מצרים לישראל רלוונטית עוד יותר. רק"ח לא מצאה לעצמה תשובה לתהליך השלום בין ישראל למצרים.

מצד שני, כשהגיעו "הסכמי אוסלו" והפכו למלכודת המוות שלנו, היו רק מעטים בשמאל, שיצאו "נגד התהליך" והרוב העדיף לראות בהסכמים הללו "הצלחה שלנו".

הדוגמאות מסותרות הללו הללו אינן באות לכפור בכדאיות כתיבתו של מצע חדש, או בהקמתו של ארגון למען מדינה דו-לאומית, אלא רק לברר את מקומו של העניין הפלסטיני בתוך סדר היום של השמאל הישראלי: מיהם קובעיו של סדר היום הזה? מדוע אין השמאל הישראלי יכול, במצבו היום, להוביל מאבק על דמותו של ההסדר?

אני מבקש לציין שתי חולשות בניתוח של בנבנישתי.

הפתרונות הקרובים ביותר שהוא מציע לנו – בוסניה וצפון-אירלנד – היו צריכים להוסיף לדיון שלו שני הקשרים שאותם אין הוא מחשיב. ואילו אנשי שמאל אינם יכולים להימנע מהם.

4. ההקשר הראשון הוא זה של המעורבות המעצמתית. הסכסוך בבלקן היה תוצאה של נפילת הגוש הסובייטי, ופתרונו של המשבר התאפשר, כאשר ברור היה שהמערב מקבל השפעה, עד כדי שליטה, בכל מה שהיה בעבר חלק מיוגולסביה, כולל תלישת מוטננגרו וקוסובו מתחומי ריבונותה של סרביה. שום אינטרס מנוגד לזה של המערב, ובפרט לא של האיחוד האירופי, המושל בסרייבו שליטה של ממש, אינו ממלא עוד תפקיד בבוסניה. אפילו לא רוסיה של פוטין.

הפיתרון בצפון אירלנד הושג אחרי נפילת הגוש הסובייטי, לא משום שהגוש הזה תמך ב-IRA, אלא משום שאנשי ה-IRA לא ראו עוד שום פרספקטיבה, שלא תבודד אותם לגמרי, בעולם שאחרי נפילת הקומוניזם.2

בקצרה: חלק משמעותי בניתוחו של בנבנישתי את הכישלון של "שתי מדינות לשני עמים" חסר את ההיבט המעצמתי השונה כאן משני המודלים, עליהם הוא מסתמך. למשל, הסירוב האמריקאי העקבי – במשך שנים – להפסיק את ההתנחלויות, או לתמוך בהקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.

בלי לבטל את סיכוייה של יוזמת אובמה, אף שהיא נראית כאילו היא גוססת, די לזכור כי בניגוד לבוסניה, או צפון אירלנד, הזירה המזרח תיכונית היא זירה מעצמתית, גם אחרי נפילת ברית המועצות. אם תיסוג ארצות הברית מעיראק, או לא, אם תילחם נגד איראן, או לא, אם תסיר את ידיה אי פעם מערב הסעודית (למקרה של הפיכה שם), אלה שאלות שנשארו – גם אחרי "המלחמה הקרה" – שאלות מפתח. הן אינן רלוונטיות לסכסוכים שבנבנישתי מביא כדוגמאות. אין לסכסוך הישראלי-פלסטיני פיתרון בלי להיות חלק מזירת הנפט של הכלכלה המערבית. הנה הסבר אחד מדוע אנחנו – אנשי השמאל – רצים אחרי האירועים, מתנגדים למלחמות, שספק אם יש לנו היכולת למנוע אותן (זולת הניסיון להניע מספר גובר והולך של סרבנים). אבל לא כל כך הולך לנו גם בעניין זה. מלחמות הן עניין משגשג בהיסטוריה הישראלית. והן קשורות לגמרי לאספקט המעצמתי של הסכסוך. צדק אליאס ח'ורי כאשר, מיד עם תחילת מלחמת לבנון (השניה), דיבר על התגוששות אמריקאית-איראנית במלחמה שבין ישראל לחיזבאללה.

5. יש עוד חולשה בניתוח של בנבנישתי, שאינו נותן דעתו על טיבו הקולוניאלי של הסכסוך. המאבק בצפון אירלנד, אף שאפשר להעניק לו את התואר מאבק קולוניאלי (ובו הפרוטסטנטים הם "צאצאי המתיישבים", ואילו הקתולים הם ה"ילידים"), בכל זאת איננו מאבק קולוניאלי, ממש כמו שהמאבק הטיבטי נגד סין איננו מאבק אנטי קולוניאלי, חרף ההתנחלות והאפלייה והדיכוי הדתי. יש רק קולוניאליזם אחד, שאיננו מטאפורי, ובו תמיד המערב, מרכז הכוח, נוטע שורשים בטריטוריות לא מערביות, באמצעות מתיישבים מערביים. אנחנו, היהודים הישראלים, בתוך המאבק הזה, אנחנו צאצאי מתיישבים, או מתיישבים.

מהו אפוא המטרופולין שלנו? המטרופולין שלנו הוא ה"מערב", גם אם השערים אליו לא ממש פתוחים לפנינו למקרה של "פירוק הפרויקט" (אף כי ריבויים של הדרכונים האירופים בידי הישראלים, גידול המספר של בעלי דרכונים כאלה שייך לתמונה). האם אנחנו באמת "דומים" למתיישבים הלבנים באלג'יריה? ובכן, מי שמבקש לדקדק עוד יותר בהקבלות היסטוריות, מוטב לו לבדוק פעם את טיבם ה"אתני" של המתיישבים ה"צרפתים" באלג'יריה. חלק גדול מהם לא היו "צרפתים", אלא pieds noirs, לא-מוסלמים, שיובאו מכל רחבי הים התיכון. אנחנו, כולנו, אשכנזים ומזרחים ה-pieds noirs האחרונים.

מה המשמעות של הפן המוכחש הזה בדיון של בנבנישתי? בנבנישתי עוקף משהו שספק אם אפשר לעקוף אותו. יש יותר מדי דוגמאות טראגיות לדה-קולוניזאציה, ולו רק ביחס לגורל המתיישבים הלבנים. פשוט יותר לעקוף את השאלה הזאת. כיצד? בנוסחאות, המשחררות אותנו מהתעסקות בשאלות כאלה, או לחילופין – בהצטרפות למאבקים הפלסטיניים נגד הכיבוש. כאן נעשים המאבקים תוך ויתור על ניסוח של מצע, או על קביעת הפיתרון הרצוי. ואולם, הפרק הזה של הדה-קולוניזציה אי אפשר לדלג מעליו בדיונים על פיתרון.

6. האם יש סיכוי למאבק נגד הכיבוש, שאינו נעזר במצע בהיר ורהוט לגבי העתיד, כלומר מה תהיה דמות הפיתרון? לא ברור. איפה כָּשַלנו בשנים הארוכות והמבוזבזות, כשבמקומות אחרים הקולוניאליזם נשכח, או הפך לחומר לימוד אקדמי ואנחנו נגררנו מאחור בתוך מלחמות קולוניאליות? אנחנו רדפנו אחרי המציאות. עסקנו, במקרה הטוב, בהתנגדות למלחמה ולעוולות, נגררנו למאבקים על זכויות אדם ואזרח ולא הובלנו שום מאבק נגד הכיבוש משום שלא אנחנו נתיניו. פיגרנו אחרי השלטון, אף פעם לא ממש ידענו לקדם את פני הרעה.

האם מדינה אחת לשני לאומים תדע להדוף את ההתפשטות הבלתי פוסקת של הרוב היהודי על חשבון המיעוט ההולך וגדל של פלסטינים בתחומיה? לא ברור. האם יש פיתרון אחד מועדף? לא ברור. ודאי שאין אפשרות למאבק יהודי נגד הקולוניאליזם, המשוחרר מחיפוש אחרי שותפים פלסטינים. אבל בכך חזרנו לנקודת המוצא. מדוע? משום שמה שקרוי שמאל ישראלי אינו קיים באמת אלא כתגובה לעוול של השלטון. לא יותר מזה. ולפעמים, לבחושתנו הגדולה, גם פחות מזה.

האם אני תומך בעמדה של מירון בנבנישתי? כן. האם אני תומך בשתי מדינות לשני עמים? כן. האם אני תומך במדינת כל אזרחיה? כן. מה עדיף? מה שיבוא קודם.


1אלינה קורן, "על הגיטואיזציה של הפלסטינים", "מטעם" 6, יוני 2006

2טוני ג'אדט מייחס את הפיתרון שהושג ב-1998 בצפון אירלנד להתגייסות היתר של בריטניה, הרפובליקה האירית ושל ארצות הברית, כדי לשים קץ לסכסוך ששתי הקהילות הצפון איריות מאסו בו זה מכבר (וראו "אחרי המלחמה", עמ' 828-827, הוצאות דביר ומאגנס). ובכל זאת, דרוש עוד תיאור של ייבוש סכסוכים מקומיים באין מקורות מימון חשאיים, באין מכירת נשק חשאית, באין שירותי ביון חשאיים, שתפקידם לתמוך ב"אויב של אויבי", וכל מה שאיפיין בהקשר הזה את המלחמה הקרה.