מטעם מטעם מאמר
בחזרה לעמוד הבית

יצחק לאור

סוגרים את המסך

דברי סיום בערב מטעם – "שבע השנים הטובות" – בית ביאליק, 12.1.2012

אנסה להיות ענייני. בלילות האחרונים התעוררתי מחלומות משונים על פאשלה בערב הזה. הלילה, למשל, חלמתי ששכחנו את גיא ואין מי שינחה את הערב ואני אצטרך לעשות את זה במקומו. לא אהבתי את ארגון ההשקות. בסך הכל קיימנו יותר משלושים, חלקן גדולות, בעיקר בסינמטק, הודות לאלון גרבוז, ורובן בחנויות ספרים, בעיקר ב"תולעת ספרים", אי של אהבת ספר בתוך בזאר הספרים הגדול של הרשתות. עייפה אותי ב"השקות" הנעימה הא-פרסונאלית שסיגלתי לעצמי בדברי הקישור. לא רק שאף פעם לא קראתי שירים שלי, גם לא דיברתי בגוף ראשון, לא באתי שתוי, ולא התגריתי באף אחד מעל לבמה. עכשיו אהיה טיפ-טיפה יותר אישי אבלrespectable .

כאשר הודענו על סגירת כתב העת, התקשרו אלי עיתונאים. אחד מהם ביקש לדבר איתי על "התופעה הזאת של כתבי עת שנסגרים". אמרתי לו: "תאר לך שהיה נסגר עכשיו 'הו' או 'משיב הרוח', היית עושה כתבה על 'התופעה הזאת של כתבי עת שנסגרים?'"

למה התרעמתי? כשהקמנו את "מטעם", ריאיינו אותי יותר מפעם ופעמיים על "התופעה הזאת של כתבי עת שנפתחים", ולא עשו את זה כש"הו" נפתח או "מעיין". לא כדי להתרברב אני מספר את זה ואפילו לא כדי להתלונן על עיתונאות גרועה, ולא כדי לומר שמתחילה לא פינקו אותנו, בלשון המעטה (תבדקו כמה רשימות ביקורת נכתבו על "מטעם" ב"ספרים", למשל), אלא כדי לומר שמתחילה נכנסנו למערבולת שלא צפינו, לטוב ולרע.

למשל, הרבה מאוד אנשים אינטליגנטים, שאמורים לדעת משהו על כלכלת שוק ועל פערי תיווך, לא טרחו לחשוב שספר הוא מוצר, ולקנותו בחנות פירושו למנוע מאיתנו את מחצית הכסף שהיה מגיע אלינו, אילו עשו מנוי.

היו עוד דברים שהפתיעו אותנו. כשיצאנו לדרך, כלל לא היה ברור אם יש משוררים טובים, כדי להידפס מדי שלושה חודשים. אפילו הוזהרתי מפני המצב הזה. יתר על כן, השירה שחגגה אז היתה מה שתמי ישראלי ויערה שחורי, ב"מטעם" 1, כינו "שירת הפנאי", במסתו שאיפשרה לנו לסמן גבול ברור, מעבר לטעם שלנו, ובעיקר כדי להודיע למשוררים צעירים, שהנה, אנחנו כאן, ומי שלא מתרגשים מליצ'י, וגולאש בבית כפרי עם שום צלוי במטבח, מוזמן לכתוב אמת.

עכשיו אדבר בגוף ראשון: מאז ומתמיד היתה בי איבה עזה לתרבות התל אביבית שהגנה על עצמה בשאלה: "מי יש להם שם בכלל?", מהצורך המסובך להתקבל, צורך שהיה קשור תמיד בהתקרבות לאנשים שהיו קרובים לאנשים שקבעו טעם. אני מודה, נשאתי ואני נושא עד היום את העלבון שבמאמץ "לחדור פנימה" מבחוץ. לכן גם לא רציתי לפרסם חברים, ולא חברים של חברים.

מה עוד למדתי מהר מאוד? ענייני הוצאה לאור למדתי מדני טרץ', שלימד אותי הרבה מאוד, הרבה יותר משאני אצליח לפרט כאן. הוא לא אוהב שמזכירים אותו ולכן אני לא מזכיר, גם על ביזנס וגם על יחסי אנוש.

עוד משהו שלמדתי, משהו שבעצם הייתי אמור לדעת עוד קודם מעצמי ולא ממש תפשתי: היכולת לפרסם בבמה שמכבדת אותך, שמזמינה אותך, ששומרת על כבודה-שלה, היכולת הזאת – מעלה אצלך את החשק לכתוב עוד, לתרגם עוד, משום שהכתיבה קשורה בתחושת הערך העצמי, והוא שביר כל כך, הערך הזה, בכל מה שקשור לכתיבה אמנותית. כשאתה כותב – אני אומר את זה למשתתפים ב"מטעם" ולאחרים – אתה עובר תמיד, מהר מאוד, מסיפוק על מה שעשית לפקפוק גדול ובחזרה. הפקפוק הזה לא זקוק למטפל פסיכולוגי שיגיד לך: "מה שאתה שלם איתו, זה בסדר". אל תהיו שלמים עם מה שאתם כותבים, לכן אל תתחברו עם גרפומנים. סביבה גרפומנית הורסת את היכולת לפקפק בעצמך, והפקפוק בעצמך הוא תנאי לכתיבה.

מכל מקום, מרגע ש"מטעם" הפך לסיפור הצלחה – ובניגוד לתכניות שלנו לא לחפש את המרכז, אלא להישאר בשוליים – נוצרו סביבנו קסרקטינים של נעלבים. משוררת אחת, די נחשבת, כתבה לי במרירות, אחרי ששאלתי אותה למה נפגעה: "אתה מציע לעולם כל כך הרבה והוא דוחה את מה שאתה מציע", כתבתי לה: "אנחנו לא העולם, אנחנו כתב עת עם טעם מסוים". אבל העוינות מסביב אצל כותבים רבים התגבשה, משום שיצאנו כל שלושה חודשים, והיא צברה כל שלושה חודשים עוד אנשים שפתחו את החוברת בחנות, או קראו את התוכן שלה באינטרנט שלה, ומצאו שהם לא שם, ואחרים דווקא כן. לא רק שלא הבאתי את זה בחשבון, את העוינות המצטברת במהירות, בהתמדה, לא פעם בשנה, אלא כאמור כבר, כל שלושה חודשים, אבל צריך היה להתעקש ולא לוותר. בשם מה לא לוותר? ובכן, כאן אני מבקש לומר משהו, בזהירות, כדי לא להיות מובן לא נכון.

אנחנו חיים בעידן הזילות של המלים. זה ברור. אחד המסלולים של הזילות הזאת הוא בפופולאריזציה הגוברת והולכת של החינוך האקדמי. לא רק המוני סטודנטים הם קרבנות של הפופולאריזציה, גם חלק ניכר ממוריהם הם אנשים שהשכלתם המקצועית אולי מוערכת, אבל השכלתם במובן הישן – מצומצמת. במדבר המתפשט סביבנו גילו משהו שאקרא לו כאן "פוֹסְטִיוּת" (כדי להבדילו מהפוסטמודרניות, שיש לו כל מיני גילויים מעניינים במחול, בארכיטקטורה, בפרוזה בתיאטרון ובפילוסופיה), אבל אני מדבר למשל על האיוולת של "אין דבר כזה גבוה ונמוך, הכל כוח". נניח שאת השטות "אין הבדל בין גבוה ונמוך, הכל כוח", אמר בכל זאת פרופסור. מה שצריך היה הסטודנט לשאול זה: "אדוני, האם אתה מוכן להתחלף, עם האסיסטנט, בכבוד, במשכורת ובעיקר בסוג העבודה אם הכל עניין של כוח?" האם אין באמת הבדל?

אבל נניח שאף פרופסור לספרות לא אמר את זה והסטודנטים רק הבינו ככה, בכל זאת אני מבקש להתייחס להמוניות המחשבה הזאת בחוגים מסוימים הנעים בין כסילות למשכילות.

נכון שיש גבוה ויש נמוך. נכון שהתרבות היא מנגנון כוח שמבחין בין גבוה לנמוך. נכון שההבחנות הללו דורשות כוח – סימבולי או חומרי – כדי לקיים לאורך זמן את ההפרדה בין גבוה ונמוך,

נכון, שהחברה והתרבות השלטת בה – ותרבות קיימת תמיד לצורך השליטה בחברה – בנויות מהיררכיות. מה אם כן עושים עם היררכיות? האם שוויון בין מבוגר לילד מצריך הגרת רוק ומלמולי 'פיפי קקה פיפי קקה' מצד המבוגר? האם ההבדל בין גבר לאשה מחייב סירוס של הגבר, או איזה מעשה נורא באשה? האם צריך להפוך את מגדלי אקירוב לשכונת חורבות כדי שלא יהיו היררכיות? מובן שלא. עוד דקה אחזור לשאלה הזאת.

השיטה, שכוללת היררכיות קיצוניות בין גבוהים ונמוכים, נשענת על מנגנון משוכלל של טמטום ההמונים. על זילות גמורה של לשון, בדרך כלל לשון משוכללת וגבוהה (בניגוד למה שאוהבים לומר), על עיתונות שרק חלקה הקטן מוקדש למידע, היא נשענת על אמנות גרועה, על בידור זול, על אידיאולוגיה שמטיפים אותה יום יום, על לימודי ספרות בבית ספר, על היכרות בורגנית עם התרבות, ועוד ועוד.

המשותף לכולם הוא ייצור המוני של נרקיסיזם, סיפוק עצמי, אהבה עצמית, הכל בהתאם לסוג הקהל הדורש את הסיפוקים. אין כמו הפייסבוק להדגים את הזירות השונות שבהן כל אחד מקבל רק את מה שהוא אוהב ונקרא לְלַייקֵק את מה שהוא אוהב, אבל יש עוד המון זירות, כולל התבשמות מהתרבות, ובכלל זה המושג הכי מטומטם הקרוי "ישראליות".

ספק אם יש עוד מקום בעולם שכל כך הרבה אנשים מפוטמים ומטומטמים בעזרת ה"ישראליות" הזאת. הצרפתים אינם עוסקים ב"צרפתיות" והאיטלקים לא מתעסקים ב"איטלקיות", אחר כך מאשימים את הבחור הזה, יאיר לפיד במשהו שמשך שנים צורכים אותו באקדמיה, בעזרת עוז אלמוג או גד יאיר, בין אם זה בספרות (כאן צריך כל כך הרבה סופרים, שאני חוסך מעצמי את זה) או במקומות נמוכים יותר, בימי זיכרון וימים עצובים אחרים שבהם ממשש הקולקטיב לעצמו ואומר "זו הישראליות".

הנרקיסיזם הזה וסוגיו האחרים הם כל כך נפוצים, כל כך משותפים לימין ולשמאל, בין אם מסיפוק על גבורת הצבא, או על הצדק של הצדקנים, עד שקל מאוד למשוררים ליפול לתוך זה דווקא אם הם לא זוכרים את הצורך הדחוף לשנות את החברה.

כי מה יכולים משוררים לעשות? לצאת לרחוב ולחבר בשביל הרחוב שירים שכל קוראי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ו"מעריב" ו"גלובס" ו"הארץ" יבינו ויאהבו וירצו לשנות את החברה? לקרוא מניפסטים של מחאה שכל אחד, ברגעים מסוימים, מסכים איתם, "העם דורש שירים בזול" וכו'?

אנחנו המלצנו על ההיפך: לא להתמכר לפופולאריות של הפרוזה האיומה הנמכרת בקניונים, לא להתמכר לשירה הפוליטית הפשטנית שאפשר לצטט בחדשות של הטלוויזיה, אלא לעמוד מול התרבות, מול התירבוּת, מול החיסון של האזרח באמצעות המוכר והחביב, ובאמצעות מה שכבר דובר בו בלאו הכי, ומה שכבר הושר בלאו הכי, ומה שכבר דוקלם בלאו הכי. זה בדיוק מה שחיפשנו: את מעשה האמנות שבשירה, את הפירוק במסה, את הפרוזה הלא קלילה. הצלחנו? אני לא יודע. זה מה שחשבתי שצריך לעשות.

זה הכל. לא היתה לנו אג'נדה זולת זאת, לא היו לנו מאמרי מערכת. מה שהיה לנו לומר אמרנו בעזרת הגיליון. היו דברים שצלחו והיו דברים שלא צלחו. בשבע השנים הללו פירסמו ב"מטעם" ואחר כך ראו אור במקומות אחרים ספריהם של מאיה קופרמן, יורם נסלבסקי, יעל נאמן, סיגל בן יאיר, הילה להב, חגית סבג. צריך בהקשר הזה להזכיר את הפריחה המאוחרת של דוד לוין, ששני ספרים שלו ראו אור בעקבות פרסומו הרצוף והרחב ב"מטעם". נוית בראל פירסמה בהרבה מקומות אחרים וספרה בכל זאת קיבל דחיפה גדולה אחרי שפירסמה ב"מטעם", ואצל חדוה הרכבי אני חושב ש"מטעם" תרם מפנה ושינוי גדול ביצירתה. ספר של כרמית רוזן נמצא בהכנה ובתור ניצבת שרה כוי, שסיפרה יראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחר. אני מאוד מקווה ששיריה של ורד ריבקין אף הם יראו אור בספר.

עוד נקודה אחת אני מבקש לציין. לפני שנתיים נערכה נגדי מערכת הכפשה ברמה שקשה לי לתאר למי שנניח לא ידע עליה. אני כבר יודע מי ארגן את המערכה הזאת, מי מימן אותה ומי היו החיילים הראשיים בה. כיוון שידידי הטוב ועורך הדין שלי, אבים יריב, נספה באפריקה בסוף הקיץ, העיסוק שלי בתביעת הדיבה הגדולה נתקע, אבל דווקא בהקשר הזה אני חייב לומר עניין אחד: לא היה כתב עת שקידם כל כך הרבה משוררות וסופרות כמו "מטעם". באף תקופה של השירה העברית, ובשום כתב עת קודם, או מקביל, לא היתה פריחה כזאת של שירת נשים. את זה האיגוד המקצועי של מורות המגדר בכלל לא הביא בחשבון, משום שהוא אדיש דווקא לזה.

אני יכול להניח היפותיזה אחת על הפריחה הזאת. היא אינה קשורה באפלייה מתקנת ולא במינויים ולא בהעדפות. זה כתב עת ראשון, להוציא את "חדרים", שלא קם מתוך חבורה ספרותית ולא נשען על חבורה ספרותית ולא בנה חבורה ספרותית. הכל הגיע במייל.

בחבורות ספרותיות התקדמה תמיד משוררת אחת, אולי שתיים, אם בכלל. אצלנו היה דואר אלקטרוני. זה הכל. נשים פטורות היו בדרך הזאת מכל מיני חובות חברתיות שנוח מאוד לא לדבר עליהן, למשל להיות חתיכה, או חריפת לשון. מצחיק, שאני בכלל צריך לציין את זה בתקופה שהפאניקה המוסרית על הדרת נשים נושאת אופי של הפצת שנאה ותודעת קרבן. מצחיק שאני צריך לציין את זה כשכל הרבה עוסקים בתעלומה הגדולה של מיעוט הכתיבה הנשית בהיסטוריה.

היו עוד דברים שנבעו מההתנגדות הגדולה שלי למרכז ולפעילות כמרכז. למשל, הפריפריאליות. ראו את המקומות שמהם באים ולשם חוזרים המשוררים ותראו כמה העניין הזה חזק.

לא רציתי אף פעם להיות גורו ולא הייתי. אילו אמר לי מישהו בספטמבר 2004, כשהתחלנו, שהמשוררת שתפרסם הכי הרבה ב"מטעם" תהיה הילה להב, והפואטיקה שלה כל-כולה הכחשה של מה שנראה לי מעניין בשפה העברית, לא הייתי מאמין. אני לא ליברל ולא סובלן גדול וגם לא אדם נוח לבריות, אבל מהר מאוד נכנסתי לתפקיד שלא מילאתי אף פעם, של עורך, ותפקיד של עורך שונה מתפקיד של משורר, אם יש בכלל תפקיד למשורר. התענגתי על השפע. ראו את ההבדל הגדול בין השירים של שרה כוי לשירים של הילה להב ותראו את הטווח שאני שמח עליו.

העבודה לא היתה בישיבות ודיונים. היא התמקדה בהסתייעות שלי בחברים למערכת. דפנה רוזנבליט היתה איתי מהגיליון הראשון עד הגיליון האחרון ועכשיו היא יושבת שבעה על אביה שמת פתאום. לא הורדתי חוברת לדפוס בלי שהיא עברה עליה וחיוותה את דעתה על טיב החומרים ועל הסדר הראוי. גם סיגל פרלמן הציעה סדר חומרים, אבל מאז הצטרפה למערכת הפכה את עניין השירה לחי ותוסס, משום שידעה לדוג מתוך המוני המיילים שקיבלנו את הטוב, לערוך את מה שצריך היה לערוך ולפסול את מה שלא נראה לה. אני עצמי, שספר השירה העשירי שלי הולך לצאת בחודש הבא ואף פעם לא נעזרתי במישהו בעריכה, ביקשתי וקיבלתי ממנה עזרה יקרה מפז. דפנה כרמלי היתה השכל הישר שלי גם כשעלה לי הדם למוח וידעה לשים את האצבע על מקומות חלשים וחזקים במאמרים שקיבלנו ותירגמה בספיד אימים מאמרים ארוכים שצריכים היינו לתרגם ולא מצאנו אף אחד אחר. קרן דותן, שיושבת בשנים האחרונות בניו יורק ונמצאת כאן באולם, נכנסה לעבודה מאוחר, אבל אילו הכל נמשך עוד זמן, הייתי מציע לה שתחליף אותי כעורכת "מטעם". גיא רון גלבוע, שהנחה את הערב ונביל ארמלי, דאגו שתמיד תהיה שירה או ספרות ערבית, בעיקר פלסטינית, מעכשיו, ממש מעכשיו. יואב רוזן הוא האיש של המנויים, הטלפונים הסבלניים, המאבק הבלתי פוסק על כל מנוי וכל סיכוי לחדש מנוי. אירית עמית היתה הסדרית שלנו מגיליון 14. היא האדם היחיד בעבודת מטעם שעמד בקצב העבודה שלי, או מוטב לומר אני עמדתי בקצב שלה.

רות מייזלס ניהלה ועדיין מנהלת את העמותה, עבודה שנכנסה אליה כדי להציל את הפרויקט כשרק החל, ומאז עזרה לי מאוד. גם היא וגם דפנה רוזנבליט ילדו את בניהן לקראת הגיליון האחרון, וכיוון שלידה איננה דבר פתאומי, ידעתי שהסיום ייעשה במקביל לשינוי הגמור בסדר היום של שתיהן.

נאסר עלי לומר ואני בכל זאת אומר: אשתי, אלינה, עשתה במשך כמה שנים את מירב העבודה הטכנית של משלוחי החוברות, ובשלב מסוים גם החליטה על רוב העטיפות. היו רגעים נעימים בעבודה. למשל כשהגיעה חוברת חדשה מהדפוס. היו רגעים ארורים, למשל כשסחבנו שנינו את השקים מהבית לדואר. כן, אנחנו עשינו את זה, שנינו אבל היא הרבה יותר ממני.

עוד דבר אחד, יותר מכל, אנחנו חייבים תודה למנויים שלנו. לפידבקים. למיילים. לטלפונים. היו מי שהתפללו שנישבר. הרי לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשי שמאל באקדמיה התעקשו לקנות בסתר את החוברת ובלבד שלא יהיו מנויים.

ועוד תודה אחת. מלכה ליטווין מירושלים. לא הכרתי אותה לפני "מטעם". ואחר כך, אני לא זוכר מאיזה שלב, כל חודש, צ'ק על סך 300 שקל. היא לא עשירה. זו חלק מקצבת ביטוח לאומי. העם דורש הרבה מלכה ליטווין.

זהו. אלכסנדר פן מת כשהוא קטוע רגליים ובכל זאת ביקש לפני מותו להיקבר אותו בארון בנוי על פי גובהו, שלפני הכריתה. כך עשו. אני בסך הכל הבטחתי לרדת מהבמה זקוף, גם אם הגב שוב ייתפס לי, והוא נתפס היום כשסחבתי חוברות. להתראות באירועים של הספרים שלכם, כותבים יקרים, ובשלי. שלום לכם.



12.1.2012