מטעם מטעם מאמר
בחזרה לעמוד הבית

ענת מטר

"עניינה הפנימי של ישראל": הפלסטינים אסירי-ציון

השנה האחרונה היתה לכאורה השנה העמוסה ביותר, מבחינה תקשורתית, ביחס לאסירים הפלסטינים. התחושה שעיסקה להחלפת מספר גדול של אסירים בחייל גלעד שליט מתקרבת למימוש עוררה, הן גלי שמועות שכללו פרטים על העיסקה הנרקמת ועל המכשולים העומדים בדרכה, והן אינספור דיונים בנוגע ל"מחיר" אותו אמורה ישראל "לשלם" תמורת החזרת החייל – דהיינו, מספר האסירים הפלסטינים שישוחררו, זהותם, ותנאי שחרורם.

ואולם, למרות ההצפה התקשורתית, בלטו בהעדרם כמה אלמנטים, שכמעט לא הוזכרו, או לא נידונו. ככלל, המשיכו האסירים הפלסטינים להיות מסה אנונימית, מחולקת לשניים: אסירים עם, או בלי, "דם על הידיים". אפילו הכתבות הבודדות, שניסו לבודד פרטים מתוך המסה, עשו זאת מתוך ציות לסטריאוטיפים הללו, והאחרות נדחפו באותיות זעירות לשולי הכרוניקה. הציבור בישראל לא נחשף לנתונים החשובים באמת: חלוקה סטטיסטית של משך תקופות המאסר, שהושתו על האסירים, של העבירות השונות עליהן נידונו למאסר, של גילאי האסירים; ניתוח יסודי של מידת מעורבות אסירים משוחררים – לסוגיהם – במאבק המזוין, לאחר השחרור; אופן תפקוד בתי המשפט (בפרט אלה הצבאיים), וצייתנותם כלפי הממסד הפוליטי והביטחוני; שקרי השב"כ והדרכים בהם הוא מעמיד את האסירים בפני מצבים בלתי-אפשריים, המאלצים אותם לחתום על עסקאות טיעון בגין מעשים שלא ביצעו; ההפרות השונות של הדין הבינלאומי ביחסה של ישראל לאסירים הפלסטיניים; ותנאי האסירים המסווגים כ"ביטחוניים" – התנאים המתוארים לעתים בעיתונות הלא-חוקרת כ"לוקסוס", שיש לשלול מהם. אפילו העובדה שהאסירים העזתיים לא זכו לקשר ישיר עם בני משפחותיהם – בביקור, או אפילו בטלפון – מזה שנתיים וחצי, ובפרט לא במהלך המתקפה על עזה, בקושי צוינה.

אני מבקשת להקדיש הפעם כמה מילים לאחד מן הנושאים העלומים הללו, שאינם מוצאים את דרכם לעיתונות הישראלית הממוסדת ולבימות הדיון השונות: סוגיית האסירים הפלסטינים הפוליטים שהם אזרחי ישראל. בגיליון עדאלה דווקא נידונה הסוגיה לא פעם. העלו אותה, למשל, האסירים וליד דקה ומוכלס בורגאל. דקה ובורגאל הם שניים מתוך 15 האסירים אזרחי המדינה הנמצאים בכלא למעלה מעשרים שנה. (מבין אלה, כלואים שלושה כבר מעל ל-25 שנים; בנוסף לאסירים הללו, כלואים עוד חמישה מעל ל-15 שנים. בסך הכל, נמצאים בבתי הסוהר הישראליים 130 אסירים אזרחי ישראל המסווגים כ"ביטחוניים".)

לפני שנה וחצי פנו ותיקי האסירים הללו לנציב שירות בתי הסוהר וביקשו לערוך רביזיה ביחס אליהם. דבר לא השתנה. טענתם המרכזית היא שהטיפול בהם נופל בין הכיסאות: מצד אחד, הם מסווגים בידי השב"ס כאסירים ביטחוניים וזוכים לאותם תנאים קשים להם זוכים האסירים הפלסטינים המתגוררים בשטחי הכיבוש – למרות שהם מוחזקים בנפרד, מטעמים עקרוניים שמייד אגע בהם. הערכאות המשפטיות מאמצות אף הן את היחס ה"לא מפלה" הזה, ועל-כן – בניגוד לנוהג ביחס לאסירים הפליליים – ניתן למצוא רק מקרים בודדים בהם נקצב מאסר העולם של האסירים הפוליטיים אזרחי ישראל ומועמד על מספר שנים סביר, מקוצר משך מאסרם, מאושרות חופשות וכדומה. מצד שני, כאשר אנשי הרשות הפלסטינית, או גורמי מו"מ מטעם החמאס, מבקשים לכלול במסגרת עסקאות שחרור את האסירים הוותיקים, מבין אזרחי ישראל הכלואים בשל עבירות בעלות אופי "ביטחוני", קופצות הרשויות הישראליות מיד ושוללות כל אפשרות לדיון, משום שמדובר בהתערבות גסה בענייניה הפנימיים של ישראל – שהרי מדובר באזרחיה, אחרי הכל.

היחס הדואלי הזה משקף שני היבטים של הציונות, על יחסה הקטגוריאלי-גזעני ל"ערבים" באשר הם. ההיבט האחד הוא החרדה. הפלסטינים – בכלל, ואזרחי ישראל בפרט – תמיד חשודים, עוינים, מפחידים, מאיימים להפר את שיווי המשקל העדין של הבניין, בחשיפת האשמה הכבושה בין יסודותיו. מן הפרספקטיבה הזאת אמנם אין שחר להבחנה בתוך אוכלוסיית האסירים הפלסטינים המסווגים כ"ביטחוניים"; אין כל סיבה להתייחס לאחדים מהם – נושאי תעודות הזהות הישראליות – באופן שונה מאשר לאחיהם. התעודות יוצרות הבחנה טכנית גרידא. ההיבט האחר הוא היהירות האדנותית, האחראית על ראיית האזרחים הפלסטינים כחפצים נתונים בידי בעליהם, נתינים, ולעולם לא בני-אדם בעלי זיכרון לאומי ושאיפה לחירות, כאזרחים במלוא מובן המלה. מן ההיבט הזה, עניינם הוא "עניינה הפנימי של ישראל" משום שמאבקם הלאומי-פוליטי, מוכחש ואת זהותם קובע הריבון. תעודת-הזהות חשובה כאן, כי היא נתפשת כאישור פורמלי לבעלוּת.

מובן שהמדובר בסתירה עמוקה, הנובעת, כאמור, מעצם מהותה של הציונות. ואכן, גם ציונים ליברלים, שוחרי שלום ומתנגדי הכיבוש, מגיבים בחוסר סובלנות כלפי התביעה לראות באסירים הפוליטים אזרחי-ישראל חלק אינטגרלי מקבוצת האסירים הפלסטינים הראויים לשחרור במסגרת מהלך פוליטי. כך, למשל, יוחנן צורף, חוקר בכיר במרכז הבינתחומי בהרצליה, ואילן פז, לשעבר ראש המינהל האזרחי, המטיפים מזה שנים אחדות לשחרור גורף של האסירים הפוליטים – והם אכן מכירים בהיותם אסירים פוליטים – במסגרת תהליך שלום, כגורם ממריץ והכרחי. שניהם בנו תוכניות מפורטות המכוונות לשחרור האסירים, ושניהם מדגישים את חיוניות הבנתה של סוגיית האסירים כסוגייה פוליטית. יחד עם זאת, כאשר מגיע הדיון לאסירים אזרחי ישראל, היוזמות נעצרות, ולמרות ההכרה בחשיבותם של האסירים הללו לנושאים-ונותנים מן הצד הפלסטיני, הסירוב מנצח.

אין תהליך שלום. כל דיבור עליו בהווה, או בעתיד הקרוב, אינו אלא תעתוע. הסירוב, מצידם של אנשים ישרים, פתוחים ופוליטים, כמו צורף ופז, לכרוך את האסירים הפלסטינים אזרחי ישראל עם האסירים הפלסטינים נתיני הכיבוש, מטריד אותי, לא משום שהוא מטרפד את תהליך השלום הדמיוני. הוא מטריד אותי משום שהוא חושף עוד פן, פן כואב מאד, של הציונות. אין בלבי ספק ששני האישים, אליהם אני מתייחסת כאן, תומכים ביחס הוגן, לא מפלה, לאסירים ה"ביטחוניים" אזרחי ישראל – יחס פרטני, כנהוג במקרה של אסירים פליליים. הרי כאשר מסלקים את העיניים מן הכיבוש, מדובר במדינה דמוקרטית מתוקנת! והנה, בדיוק הפנייה לתקינותה הדמוקרטית של ישראל חושפת עד כמה מוחלט העיוורון ביחס לפחד וליהירות האדנותית, המהותיים כל כך לציונות והעומדים בבסיס הסירוב להכיר בפלסטיניוּת של האסירים בהם אנחנו דנים.

הרביזיה הנדרשת ביחס לטיפול באסירים הפוליטים אזרחי ישראל רדיקלית הרבה יותר מזו המצוינת במכתבם של האסירים לנציב שב"ס; אין תימה שמכתבם לא זכה להתייחסות. מדינת ישראל אינה מסוגלת, בשלב זה, להתייחס אליהם כאל אזרחים שווי-זכויות וגם לא כאל בני העם הפלסטיני. ממש כפי שאין היא מסוגלת להתייחס באופנים אלה כלפי כלל אזרחיה הערבים.

המאמר פורסם לראשונה לרגל יום האסיר הפלסטיני, החל ב-18 לאפריל, בירחון האלקטרוני של עדאלה (אפריל 2009)