מטעם מטעם מאמר
בחזרה לעמוד הבית

מקס אג'ל

"גנדי, אייכה?"

נמשך החיפוש אחרי מהטמה גנדי הפלסטיני. יום אחד הוא מופיע בבלעין. למחרת צץ בג'יוס. מיד אחר כך הוא צועד באון בבודרוס. המשיח הפלסטיני, רוח הרפאים מן האינתיפאדה הראשונה, חביבם של מעמד מושכי העט. עכשיו, עם "בודרוס", אפילו קולנוע עושים עליו. גרשום גורנברג מוטרד מהתפתחותה האיטית של המציאות, תיסרט בצורה מוזרה את "צעדת המלח הפלסטינית".1המשב משתנה בהתאם לחולם, אבל קווי המיתאר של הפנטזיה הולכים ככה.

מאות אלפי עזתים, מנופפים באדום של "החזית העממית לשחרור פלסטין" ובירוק של החמאס צועדים לעבר אזורי הגבול – אין-כניסה של רצועת עזה, דורשים גישה לחלקות האדמה שלהם, כמו גם חופש להגיע לגדה המערבית, בגשר היבשה שהובטח בהסכמי אוסלו. תושבי הגדה מצטרפים למרי זעיר האנפין של בודרוס, בלעין, נעלין, ביחד עם כיסי ההתנגדות האזרחית בשייח' ג'ראח. הנהגות החמאס והפתח מוקסמות מהתפנית הפלסטינית של הצעדה הגנדית. נשים צועדות בחזית של כל מחאה. הפזורה הפלסטינית הנחלשת בלבנון ובירדן מצטרפת, ללא נשק, אפילו בלא אבנים, דורשת להיכנס לארץ ממנה הוגלו אנשיה לפני זמן רב. במרד ספונטאני, עומד העם הפלסטיני על זכויותיו.

הצבא הישראלי משיב בדרך היחידה שאותה הוא מכיר – באלות. אבל האינתיפאדה החדשה צפופה מדי מהבחינה החברתית. תחמושת פחות קטלנית אינה מספיקה. קצין בדרגת סגן נותן פקודת ירי באש חיה. ילד נורה למוות. פני העולם בציפוי דמעות. תחת דיכוי גוברת ההתנגדות. מאות אלפי פלסטינים פותחים בשביתת רעב. הגדה המערבית אינה ניתנת עוד לשליטה. בלחץ ברק אובמה והאיחוד האירופי, מחשש לשלהוב רגשות מוסלמיים, מסיימת ההנהגה הציונית את כיבוש הגדה ורצועת עזה, אחרי איום בניתוק היחסים הכלכליים עם המערב. שתי מדינות, זו לצד זו. לא עוד קסאמים, לא כפר קנא, לא "עופרת יצוקה". הציונות נסוגה למקום שבו צריכה היתה לעצור מאז ומתמיד.

זוהי הסצינה ההזויה של הליברלים בישראל, ממורמרים ומתוסכלים מן הנקודה אליה הגיע התהליך הממושך של שיחות השלום. הם מתבוננים בעם שנלכד בטפריהם ונוזפים בו על האופן שבו הוא מתפתל. גורנברג נותן את הוראותיו הטקטיות למרי בלתי-אלים, שופעות פנטזיה היסטורית:

הפלסטינים זקוקים לאמצעי אחר, ולא לנשק, כדי להפעיל לחץ ו'כוח משיכה'... מדוע אפוא לא לאמץ את הסטרטגיה של האי-ציות האזרחי, שיטתו של גנדי? שאלה זו שאלו משך שנים ישראלים מתונים ואנשים מהמערב שיש בהם אהדה לשני הצדדים... קדוּשה יכולה לעבוד. בריטניה עזבה את הודו. ההפרדה באוטובוסים של מונטגומרי, אלבמה, בוטלה2.

הרטוריקה של הקדושה – מושלמת, משום שהקטכיזם של גורנברג הוא זה של התיאולוגיה החילונית. דמות המפתח בפנתיאון היא זו של גנדי, כולל הפיתוי הכוזב של הדרך הלא-אלימה מצד הפלסטינים לשחרורם הלאומי. זהו רעיון יפה עם בעיה גדולה. למעשה, הרעיון מתפוצץ מרוב בעיות. ראשית, עניין ההיסטוריה. קדושה לא "עבדה". השיטה של גנדי נכשלה – האי-אלימות ההודית לא "גמרה" את הקולוניאליזם הבריטי. אם היה לפרקטיקה של גנדי אפקט כלשהו, הוא הקביל לכוח האכזר של הצבא הלאומי ההודי (INA) של סובהאש צ'נדרא בוס (Subhash Chandra Bose) וההשפעה הכותשת שהיתה לאלימות האימפריאלית היפאנית. אלימותו של ה-INA ניכרה בהתקוממות הצי המלכותי ההודי ב-1946. אמנם, בתפנית מוזרה של ההיסטוריה, האלימות של בוזה טיהרה מצבאות הראג'ות את השרידים האחרונים של הנכונות הילידית לקבל את עול השליטה הקולוניאלית. באותה מידה, ביטול ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית "עבד" באמצעות המשמר הלאומי האמריקאי – אלימות מדינה, ביחד עם האיום של מהומות בגיטאות ופעילותם של הפנתרים השחורים.

אלימות "עובדת" והסופרים המערביים ששים להריע לה כאשר אלה המשתמשים בה אינם כהים. כאשר מייקל תומאסקי, כותב ליברלי מארה"ב, שאינו יודע דבר על הסוציולוגיה הפלסטינית, או על המיליטריזם המוסדי הישראלי, שואל ב"גרדיאן" – בעוד מטוסי קרב ישראליים משליכים זרחן על מחנות פליטים עזתיים – "נניח שתנועת השחרור הפלסטינית, עם הקמת אש"ף ב-1964, היתה מתמסרת למאבק בלתי-אלים, ולא למאבק המזוין, ולפלסטינים היה גנדי, ולא ערפאת", יש גם סתירה, מעבר לעזות המצח המזעזעת של השאלה.

חישבו על סיטואציה קרובה לכיבוש: ההתנגדות של חיזבאללה בין 1982 ל-2000 לא נוהלה באמצעות שביתות רעב עד מוות. גם לא בעזרת עדויות לעולם. היא היתה אלימה והיא טבלה בדם. רקטות הנחיתו טרור על אזרחים ישראלים אבל ההתנגדות הזאת פירקה גם את הכיבוש של דרום לבנון.

אבל הבה נניח, יחד עם גורנברג, שהפציפיזם הפלסטיני היה עובד. טוב יותר – במחיר נמוך יותר של חיי אדם – מההתנגדות האלימה של חזבאללה. "ישראל," ממשיך גורנברג וכותב, "נשארה חברה שאזרחיה לא ירשו לממשלתם לאורך זמן להשתמש בכוח קטלני נגד המוני מפגינים לא אלימים." יכול להיות שזוהי "הונאה עצמית", ככל הנראה אין זה כך: "הבריטים לא הגיבו על ההתנגדות ההודית כאילו היתה זו תחרות קריקט," ואי-אלימות עבדה שם.

היא לא עבדה, ומכל מקום צריך לעוות את ההיסטוריה כדי להציב את הכיבוש הישראלי ואת הראג' הבריטי בחריצים מקבילים. שיעור הנוכחות הבריטית בהודו הקולוניאלית היתה פחות מ-0.05 של האוכלוסיה הילידית, בעוד המנגנון הקולוניאלי נשען בעיקרו על הצבא הילידי, ה'סֶפּוֹי' (Sepoy). אף כי האי-אלימות של גנדי התעניינה רק באופן חלקי בתוצאות, היא התכוונה להשפיע על נשמת הצבא הזה, לא על המתנחלים הבריטים. ישראל שונה במקצת. הצבא שלה כולל לפחות 185,000 חיילים וקצינים בשירות פעיל, ו-445,000 במילואים. כוח האש של הצבא נמצא במקום השלישי או הרביעי בעולם, ויש לו שפע של כלי נשק מתוחכמים. יותר ויותר, לוחצים מפעילי הנשק הזה, על ההדק – מזל"טים ואמצעי ירי אחרים – במקום מרוחק ממטרתם3. ממרחקים, רצח הופך לקל יותר – כמעט משחק מחשב (מצדו האחד).

נוחות איננה המכשול הגדול ביותר. צלפים של צה"ל לבשו כבר חולצות טי ועליהן התפארויות שונות על ירי יעיל. במקרה אחד לפחות הופיעה חולצת טי ועליה מטרה על בטנה של אשה הרה, ולמטה הכתובת: "יריה אחת, שני הרוגים". חיילים מצווים על זקנים לנשק באחוריהם של חמורים לנגד עיני נכדיהם. מיכאל (מיקדו) ורשבסקי כותב: "חיילים ישראלים מקדישים זמן רב כל כך לצרחות על ילידים עד שהם מאבדים בהדרגה את יכולת הדיבור שלהם." 4

ישראל הרגה ופצעה עשרות מתנדבים ועיתונאים זרים בנחישותה לשמור בכוח על הסטאטוס קוו. 94 אחוזים מהישראלים תמכו ב"עופרת יצוקה". מתן וילנאי, סגן שר הביטחון, אמר בזמן "עופרת יצוקה": "ככל שירי הקסאם גובר ומאריך טווחים, הפלסטינים מביאים על עצמם שואה יותר גדולה". הרבנים של ש"ס מדברים בפתיחות על ג'נוסייד, וזו מרחפת באופק המדומה הציוני. לפלסטינים אין היכולת ליהנות מן הזכות להעמיד פנים כאילו מדובר רק בחזיון תעתועים.

בכותבו על הטקטיקה של גנדי, טען מרטין בובר:

איני יכול לראות כאן סיסמה של עמדה כללית בשביל יהודי גרמניה, שאפשר לראותה מסוגלת להשפיע על המדוכא או על העולם. ייתכן לנקוט עמדה של אי-אלימות כנגד בני אדם חסרי רגש בתקווה להעניק להם בהדרגה את רגישותם, אבל כך אין להתייצב כנגד מכבש שטני דורס כל. 5

על רקע התמונה הזאת, כתב עורך כתב העת "תיקון", מייקל לרנר, כי "לתנועה לא-אלימה יכולה היתה להיות השפעה אדירה על האוכלוסיה הישראלית," בהזכירו את זוהר הסטרטגיה הלא-אלימה של מרטין לותר קינג ושל מהטמה גאנדי... כל אחד ממנהיגים אלו השכיל להתגבר על יריבים חזקים בהרבה בכך שהראה למדכא כי המדוכא הכיר באנושיותו." 6

האם יכול מישהו הנתון בעיצומו של קרב סוער על הישרדות קהילתו לקבל את הסטרטגיה של לרנר? או שמא זהו רק איזה יופי-טופי נעים לליברלים במערב ובישראל כאחד להניד בראשיהם, מרותקים, מהורהרים, מתענגים, כאילו התנגדות היתה איזו אטרקציה בקרנבל או חידון אינטלקטואלי?

ההנחה הנלווית לאידיאת היא שהמערב יגיב באמצעות עצירה של ישראל. באמת? המערב משך כתפיים כאשר ישראל הפציצה בפצצות מצרר פלאחים לבנונים, וכאשר הצבא האמריקאי שרף את פאלוג'ה בגשם של אש. ברצועת עזה יורה צה"ל, בדרך כלל, אש חיה בהפגנות נוסח נעלין. ילד מת – אחמד סאלם דיב. אף אחד לא יודע את שמו, אף אחד לא יודע שהוא מת, אף אחד לא יודע על המחאה שבה מת, לאף אחד לא אכפת. המערב הטובל בשנאת האסלאם רחוק מהאינתיפאדה הראשונה, אי אז כאשר המנהיגות הפלסטינית יכלה להיות "מודעת להשפעה העצומה שהיתה בעולם לעימותים בין מפגינים פלסטינים לא חמושים וחיילים ישראלים", כותב ההיסטוריון יזיד סאייח7. הפלסטינים מצויים במקום מסובך מאוד. קל לראות מדוע: כותבים במערב הופכים לקפדנים מאוד כאשר מדובר בפעולות מצד המדוכאים. הצעדות בבלעין אינן גלויות פציפיסטיות, כפי שהן נראות ממרחק. ניקולס כריסטוף כתב ב"ניו יורק טיימס" על המחאה של בלעין. הכל התנהל על מי מנוחות. הפלסטינים עשו חיקוי נחמד של גנדי. החיילים הישראלים ניצבו בשקט מאיים.

ואולם, אז קבוצה של נערים פלסטינים ידו אבנים על החיילים. זהו האתגר הגדול: אצל פלסטינים רבים נכללת זריקת אבנים ב'אי-אלימות'. מיד אחרי כן ירו עלינו הכוחות הישראלים מטח של גז מדמיע ואז תקפו. המפגינים נסו, כמה מהם ידו אבנים לאחור תוך מנוסה. זהו מרחק רב מתלמידיו של גנדי שסירבו אפילו להרים את ידיהם כדי להתגונן מפני חבטות שספגו באלות... בעיה אחרת עם המפגינים הללו, בנוסף לכך שהם אינם באמת לא-אלימים: הם לא ממש מבחינים בין כוחות הכיבוש8.

ובכן, ההתנגדות הפלסטינית לא מתאימה לתיירי סאפארי כמו כריסטוף. יידוי אבנים הוא אלים בהשוואה לאולם הרצאות אוניברסיטאי. מיליון הכדורים שנורו בשלושת החודשים הראשונים של האינתיפאדה אולי מציבים את יידוי האבנים כנוחים יותר, בעיקר כאשר יורים במיידים ממרחק 40 מטר ומאחורי מגיני פלקסיגאלס. בתוך כל זה, הפלסטינים, בעיקר מוסלמים, מעופרים, קשי יום, מפוחדים, מושווים להודים, תומכי גנדי, בעיקר הינדים, לא-אלימים, מניחים למדכאיהם לחבוט בהם באלות. אין זה מוזר שאדם חזק כל כך ובעל יתרונות כמו כריסטוף מחלק פרסים על גבורה בהתאם לדרגה שבה מתיישבים המדוכאים וסופגים, בעוד מעניהם מכים בם עד דק? המוסריות הזו, של טבעת מביוס, האין היא כמעט סדיסטית? עד מתי יוכל העם הפלסטיני לקוות להתקיים בלי להתפרץ? אותה התפרצות היא בדיוק מה שהצבא הישראלי מקווה לגרור אותם אליו. כמו שסאייח מוסיף:

השימוש הנרחב שעושים הישראלים ביחידות מסתערבים כדי ללכוד או לעתים קרובות יותר – להרוג פעילי אינתיפדה, ביחד עם ההוצאה אל מחוץ לחוק של ה"שביבה" של הפתח, פקודות פתיחה באש רופפות, ורשות להשתמש במה שלכאורה הם כדורים לא קטלניים (כדורים שהרגו עשרות פלסטינים בחודשים ההם) עודדה את המיליטריזציה של ההתקוממות9.

בעל הטור ב"הארץ" (באנגלית) בראדלי ברסטון נוקט גישה אחרת ושואל אם יכולים "הפלסטינים לצעוד בלא נערים מאצ'ואים חמומי מוח – בעצמם פלסטינים – ההורסים את האירוע כאשר הם משליכים אבנים, זוויתני ברזל ורמץ על כוחות המשטרה והצבא המתעמתים איתם?" 10 זו איננה רק נוקדנות נרגנת. האי-אלימות הפלסטינית לא תהפוך את החיילים הישראלים לקדושים. כדי שזה יעבוד, יש לשדר לעולם, והעולם חייב לפעול בהתאם לדימויים. המנסרה בין הפלסטינים והעולם מורכבת מעיתונאים ליברלים, מוכתמים בגזענות עד כדי כך שדור שלם של נערים פלסטינים שניסו אי-אלימות אולי בפעם הראשונה, נפסל לסירוגין כלא-הרואי דיו או ננזף על היותו "חמום מוח" בניגוד לחיילים הישראלים, המכים ומפזרים אותם בגז של ריח צואה וברימוני הלם.

די עם זה, לא? מבעד למיסטיקה האירו-אמריקאית על המוסלמים כאלימים באופן מיוחד, העם הפלסטיני התנגד, בדרך כלל באופן לא אלים, במשך עשורים – באמצעות צומוד, סרבנות-מסים, צעדות. התקיימות קהילתית ותרבותית היא התנגדות. לעיתים בחרו באלימות. כתוצאה מכך, חלק נכבד מהם עדיין יושבים על אדמותיהם, ועדיין קיימים כעם. הם יכולים לדאוג לעצמם גם בלא הרצאות השדה הפדאנטיות, הפטרוניות, של גורנברג. חשוב יותר להתבונן בקונסטלציה התרבותית שבתוכה גורנברג וברסטון מחליטים לומר לפלסטינים מה לעשות.

כמה דברים מזדקרים לעין. הראשון – מוזרות העניין כולו. כאשר החברה הישראלית היא כל כך אלימה, במשך זמן רב כל כך, זוהי בעיקר "הסברה" להטיף להופעה של גנדי פלסטיני, כאילו הפלסטינים הם אלה הצריכים להיות ראשונים לדחות כוח. אבל לא הכל "הסברה". משתקף כאן גם כישלון בן שני עשורים של מו"מ לשלום, בלוויית בנייה נרחבת בהתנחלויות, בנייה השמה לאל את התקוות לפתרון שתי מדינות האהוב כל כך על אותה רוח רפאים, השמאל הציוני.

בהתייחס להיקף התמיכה האמריקאית במדיניות ישראל והמפנה הימני במפה הפוליטית, הליברלים הישראלים מבינים כי החברה הישראלית אינה מסוגלת להגיע לשלום בלי לחץ חיצוני. הם יודעים שארצות הברית לא תראה להנהגה הישראלית את מקומה – חברות נשק ונפט אמריקאיות, אלכימאים רציונאליים בטירוף, הופכים בחריצות דם לזהב באמצעות מלחמות האנרגיה של המזרח התיכון11. וכך מתחננים היונים של ישראל אל קרבנותיהם הפלסטינים להכין את הזרז שישנה את החברה הישראלית מקריפטו-פאשיסטית לכזו המסוגלת לעשות שלום. זה פאתטי, אבל זהו הפאתוס של הייאוש. הם מביטים סביב ומה הם רואים? גוש אמונים מתברגן, חרדים, מהגרים רוסים של הימין הקיצוני, כולם נהנים מגידול דמוגרפי. הדמדומים כבר חלפו. לילה ירד על השמאל הציוני והאופציות שלהם בתוך החשיכה הן לבחור בין חלומותיהם לסיוטיהם. אין זה מפתיע מדי שהם בוחרים בחלומות.

ואולם, הממשות נתקעת לפנטזיה של תל אביב הפוסט-מודרנית, או זו הגולה בניו יורק או פאריז. כמו שכתב איימֶה סזר (Aime Cesaire) , הסיוטים מכתימים גם את חלומות המתיישבים: "תרבות המצדיקה קולוניזציה ולפיכך גם כוח, היא כבר ציוויליזציה חולה, חולה מבחינה מוסרית, ובאופן בלתי נמנע מתקדמת מתוצאה אחת לזו הבאה בעקבותיה, מהכחשה אחת לאחרת ומזמינה היטלר, כלומר בתור עונש ." הרדיקליזציה החברתית של ישראל מתקדמת במסלול שיסתיים כמו שהחל: בנכבה, ואז בשואה.

בתוך הצרה הזאת, יש משהו עצוב ומהמם בתחינות הללו אל הפלסטינים לסדר את כל העניין במין דאוס אקס מאכינה אוריינטליסטי הפוך, בעוד הם ניצבים מעל ומחוץ לפלסטין, נותנים במין עליונות עצות לפלסטינים מהווילות ליד תל אביב. מוטב להם להיות רציניים ולא לקשקש מסות ולהניד את הראש בפיוט נינוח, בשכל ישר ובראייה חדה. אלה העורגים אל הפציפיזם, צריכים תחילה לנקוט בו. ואולי מתוך מימוש הפציפיזם הזה יצליחו להגיע אל מה שמהטמה גנדי באמת אמר. בתשובה לשאלה: "מה לדעתך הפיתרון המתקבל ביותר על הדעת לבעיית פלסטין?" השיב: "על היהודים לנטוש כליל את הטרור ואת הצורות האחרות של האלימות." עם זה אני מסכים, כך או אחרת.



מאנגלית יצחק לאור

מקס אג'ל, בן 26, מברוקלין, למד סוציולוגיה באוניברסיטת קורנל, וחי באחרונה במשך שנה-וחצי ברצועת עזה



1צעדת המלח יצאה בדרכה לכפר דאנדי ב-12 למארס 1930 והיא נתפשת כהתנגדות הראשונה נגד השלטון הבריטי. מהטמה גאנדי הוביל את המצעד אל הכפר דאנדי במדינת גוג'אראט, כדי לייצר מלח בחוף האוקיינוס ההודי. בסופו של המסע שארך 400 קילומטרים, אחרי שהמונים רבים הצטרפו אליו, הפר בב-6 לאפריל את חוק המלח שאסר על ייצור מלח מתחרה במונופול הבריטי. מאז החלו פעולות של נגד הראג' הבריטי בהשתתפות מיליונים.

2Gershom Gorenberg, “The Missing Mahatma,” The Weekly Standard, April 6, 2009, Vol. 14, No. 28.

3Jonathan Cook, “Israel paves the way for killing by remote control,” The National, July 13 2010.

4Michel Warschawski, Towards an Open Tomb, trs. Peter Drucker (Monthly Review Press: New York, 2004), p.31.

5מרטין בובר "מכתב לגנדי", [שמן] ארץ לשני עמים [סוף שמן], ערך פול מנדס-פלור, הוצאת שוקן, עמ' 105.

6Michael Lerner, The Geneva accord: and other strategies for healing the Israeli-Palestinian conflict (North Atlantic Books: 2004), pp.144-145.

7Yezid Sayigh, Armed Struggle and the search for state (Oxford University Press: New York, 2004), p. 618.

8Nicholas Kristof, “Waiting for Gandhi,” New York Times, July 10 2010.

9Sayigh, Armed Struggle, p. 637.

10Bradley Burston, “Palestinians' doomsday weapon, non-violence, fails test,” Haaretz, February 25 2008.

11Jonathan Nitzan and Shimshon Bichler, The Global Political Economy of Israel (Sterling, VA, and London: Pluto Press, 2002).