מטעם מטעם מאמר
בחזרה לעמוד הבית

מאיה קגנסקיה

הלילה עצמו

בספרות האנגלית אין רומן בשם "לונדון", אף-על-פי שלונדון היא גיבורתו המרכזית של דיקנס. יש "הגיבּן מנוטר דאם" (של פריז), יש "מסתרי פריז" – ובכל זאת אלה אינם "פריז". אי אפשר אפילו להעלות על הדעת את קיומו של רומן שייקרא "ברלין" או אולי "קופנהגן". גחמה היסטורית העניקה לרוסיה שתי ערי בירה, שכל אחת מהן קנתה לה סוכן ספרותי משלה, ומוסקבה – אפילו כמה סוכנים. (הקרוב ביותר אלינו בזמן ובתהילה הוא וֶניצְ'קָה יֶרוֹפֶייֶב, והרומן שלו "מוסקבה – פֶּטוּשְׁקי").

שתי ערי הבירה הן שני דיוקנותיה של רוסיה. פטרבורג היא אירופה, ומוסקבה – אסיה; פטרבורג היא ארץ האבות, ומוסקבה – ארץ-המולדת, כלומר, האֵם. פטרבורג היא הראש, ומוסקבה – הלב, לב הגיבורה ששמהּ מוסקבה הולם תמיד חזק כל כך, שהסובבים אותה יכולים לשמוע את פעימותיו, והוא אפילו נשקף מבעד לבגדיה. קיצורו של עניין: פטרבורג היא גבר, ומוסקבה – אשה, אשה רוסיה, כלומר, נקבה. כל הנקבי בגיבורתו של פלטונוב מובלט כבטנהּ של אשה הרה, ולכן התכונות הנשיות המועצמות האלה דוקרות אפילו את עינם של אותם קוראים אשר אינם מנוסים בפענוח האלגוריות.

בקו התפר שבין הריאליזם של המאה התשע-עשרה ובין המודרניזם של המאה העשרים, מתנשא אל-על הרומן גורד-השחקים של אנדריי ביילי "פטרבורג" (1913), שאין שני לו בספרות הרוסית: זהו רומן כביר, הבנוי על ציטטות, בדומה לעיר שנתנה לו את שמו. (גם הוא תורגם לעברית, כמו "מוסקבה המאושרת", וגם הוא נותר בגדר תעלומה, למרות התרגום).

בצילו הגרנדיוזי של "פטרבורג" מסתופף לו באין רואים הרומן הבירתי האחר של אנדריי ביילי, "מוסקבה".

ב"מוסקבה" ניכרות התנשמויות וחששנויות, מפני שהספר הזה נכתב כבר ברוסיה הסובייטית (1930), על אודות מוסקבה הטרום-סובייטית. אלא ש"המאגיה השחורה" של שפתו מסגירה את קרבתו הספרותית לזה של "מוסקבה המאושרת" מאת פלטונוב, הסובייטי כבר לכל עניין ודבר.

... היה היתה ילדה. היא נולדה שנים ספורות לפני מהפכת הבולשביקים שהתחוללה באוקטובר 1917, התייתמה משני הוריה וגדלה בבית יתומים. היא לא זכרה דבר על עצמה: לא את שמה, לא את שם משפחתה, וגם לא מי היו הוריה.

התקופה שבה פעל בית היתומים היתה כבר סובייטית, ולכן קראו לה בשם מוסקבה. זמנים חדשים מביאים שמות חדשים. מצאו בשבילה גם את שם המשפחה: צֶ'סְטְנוֹבָה (ובתרגום ישיר לעברית: יושרוֹבה, מלשון יושר. נראה שקראו לה כך לכבוד הסיסמה הנפוצה באותם ימים: "המפלגה היא התבונה, היושר והמצפון של תקופתנו").

מוסקבה גדלה מלאת חיוּת, יפה, בעלת דמיונות; היא ברחה כמה פעמים מבית היתומים. כך, בהמשך, על פי עלילת הרומן, היא תברח כבר לא מבית היתומים אלא מדירה נפרדת משלה, שהוענקה לה בידי המדינה. דירה כזאת היתה אושר אמיתי בזמנים ההם, שסבלו מצפיפות איומה בדירות המשותפות, המאוכלסות יתר על המידה. ואף-על-פי-כן, היא בזה לאושר הזה ודחתה אותו... (זהו פרט אופייני מאוד לאופי הלאומי: האדם הרוסי, כפי שהספרות הרוסית הגדולה של המאה התשע-עשרה רשמה אותו על פי רוחו ועל פי חייו – הוא משוטט, "נודד קסום", נווד).

השלטון הסובייטי קיבל את חניכי בתי היתומים בברכה (ככל שאתה רחוק יותר מן המשפחה, כן אתה קרוב יותר למדינה) – ופתח בפניהם את כל הדלתות האפשריות. השמיַים קראו למוסקבה, ומוסקבה טסה באוויר והפכה לצנחנית. אלא שפעם אחת, כשצנחה מן המטוס, המצנח שלה עלה באש באשמתה. היא נחתה לארץ ללא פגע, אבל נאלצה להיפרד מן השמַיים. ואז, כדי לא להשתעמם על פני הארץ השטוחה, היא ירדה מתחת לאדמה והפכה לבנאית המטרו המוסקבאי.

(נא לשים לב! עלילת הרומן נטתה בחדוּת על צדהּ, לכיוון הטופוגרפיה הטיפוסית של המיתוס: מעלה-מטה, מעוף-נפילה, רום רקיע-תחתיות ארץ, מעבֵה העננים-מעבֵה הקרקע, כלומר קבר). אמנם, מוסקבה לא מתה מתחת לאדמה, אבל איבדה רגל כתוצאה מתאונת עבודה.

בין השמַים לארץ התרחשו בחייה רומנים רבים: התאהבו בה, והיא לא הירבתה לסרב. אבל מוסקבה זוכה להצלחה הגדולה מכל דווקא לאחר שהפכה חד-רגלית – היא פשוט לא היתה מסוגלת להיפטר מכל המוני הגברים שעטו עליה! (אני ממליצה לזכור את הפרט המוזר הזה).

ולאחר מכן מוסקבה נעלמה איכשהו באורח בלתי ניכר, הן מעלילת הרומן והן מן העיר הנושאת את שמה – שככה, נעדרה, נמוגה. את חלל המחייה שהתפנה לאחר היעלמותה ממלאות הנפשות הפועלות האחרות, שכל אחת מהן ביזארית מרעותה. דמויות אלה הן אוכלי לחם חסד, המסתופפים בפינותיהן של דירות משותפות ושל החיים. יחד הם מושכים את סיפור המעשה אל סופו הבלתי מובן, ועם זאת גם בלתי משמח בעליל.

וזה הכל.

ביקורת הספרות הסובייטית של שנות העשרים והשלושים – האידיאולוגית, הנאמנה לחלוטין למשטר, המרקסיסטית-משולחת-הרסן – לא דיקדקה בנימוסיה כלפי פלטונוב: "... כתיבתו היא השתקפות הסטיכיה הזעיר-בורגנית המתנגדת למהפכה; ... הוא סוכן השפעה של הקולאקים..." – וכן הלאה וכיוצא באלה, באותה רוח עצמה. הביקורת הזאת חגה מעל לספרות כנשר מעל לנבלה. מאמר ביקורת זה או אחר, בעיתון או בכתב-עת, לא היה שונה במידה ניכרת מסעיף זה או אחר בחוק העונשין, שקבע עונש על פעילות אנטי-מהפכנית או על פעולה אנטי-סובייטית. ועל פסגתה של פירמידת הגולגלוֹת הזאת ישב ברוב הוד החבר סטאלין בכבודו ובעצמו: מנהיג, אב ומורה, המכהן, באותה החבילה, גם בתפקיד נוסף – כמבקר הספרות הראשי של המדינה. ואין לומר שלא היה לו שום יסוד ליטול את התפקיד הזה על עצמו. הלא סטאלין אהב ספרות בכנות וברכּוּת – ומדובר בספרות הרוסית, כמובן. והוא באמת הבין משהו בקלאסיקה הרוסית.

הדקות המאושרות ביותר בחייו פקדו אותו בשעה ש"היום הרועש שקט על בני התמותה" ועל בני המוות, והוא נשאר לבדו עם ספר, עם מקטרת בין שיניו ועם עיפרון מחודד בידו. מתוך הרגלם הלא-נעים והלא-מסודר מדורי דורות של קוראי הספרים ברוסיה, נהג סטאלין להפוך כל ספר שקרא לפנקס הרישום שלו: חילק ציונים למחברים בשולי העמודים, המכוסים בסימני שאלה וקריאה ביד רחבה. ושני הסימנים האלה בהחלט לא היו לטובה! סטאלין הגיב על פלטונוב בפרץ רגשות: "בן בליעל, שרץ, נבלה, חלאה". על הביקורת הוטל לתרגם את הלהט שלו ואת גידופיו לניתוחים ולהוכחות. באותן שנים, סטאלין עדיין היה זקוק ל"צבא המבקרים".

והלא ה"צבא" הזה הורכב מאנשים משכילים באמת, לא סתם אנשי אינטליגנציה אלא האינטליגנציה הרוסית. והאינטליגנט הרוסי, יהיה אשר יהיה – בנהּ של רוסיה הגדולה, גרמני, יהודי, או לא חשוב מי – הוא איש ספר בדמו וקורא מושבע באמונתו. (דוסטויבסקי קרא לבני הגזע הזה "אנשים עשויים נייר").

הם הרגישו בתוך הספרות היפה כמו בבית שנולדו וגדלו בו, ושהריהוט שלו ידוע ומוכּר להם בעל-פה מאז ילדותם ולתמיד: סיפור המעשה, העלילה, הדיאלוגים, המונולוגים, תיאורים למיניהם – של הטבע ושל הדמויות או, בקיצור, כל מה שקרוי אמצעים אמנותיים. כי אחרת, איזו מין ספרות היא זו? אלא שתחת אחריותנו הופקדה לא ספרות סתם, אלא הספרות הסובייטית. פה חייבים להשגיח בשבע עיניים: שלא יקרה, חלילה, משהו בלתי צפוי או בלתי הפיך.

מה לעשות אם, לדוגמה, המחבר (ובמקרה שלנו מדובר בפלטונוב הלא-בלתי-מוכר) משווה את הטבע ל"אשה חסרת אמצעים שהרבתה ללדת – ועכשיו היא כבר מתנודדת מרוב עייפות..."? ולא רק הטבע בכללותו, אלא גם גרם-שמיים מסוים, כגון הירח – שהוא, מסתבר, "רֵיק וחסר-כל" בעלותו "לשמיים הכבויים". וגם השמש אינה נושאת חן בעיני המחבר שלנו, הרוצה להחליף אותה במאור גדול אחר, חשמלי דווקא: "השמש המלאכותית תאורגן כדי לכסות על מחסורו האפל והקודר של המאור הגדול בשמיים, הקרוי באותו שם...".

האם עלינו, המבקרים הסובייטיים-המרקסיסטיים, לראות בניהיליזם האפל הזה יחס פרולטרי ופרוגרסיבי, או אדרבה – בורגני וריאקציוני – אל טבעו הממשי של היקום?

כתיבתו של פלטונוב משופעת באי-הבנות רבות עוד יותר בכל הקשור אל בני האדם, ובפרט – אל האשה. לדוגמה, גיבורתו נישאת. אבל מסתבר שכך היא "קילקלה את גופה ואת צעירותה לתמיד ובבת אחת. ידיה הגדולות, אשר צלחו לפעילות אמיצה, התחילו להתחבק..." (מה רבה הסלידה בצירוף המילים הפשוטות האלה: "התחילו להתחבק"!); וכך גם בהמשך, באותה נימה: "גופה תפח בנעוריה המבשילים..." (אילו אמר: "התעגל", "התמלא", "השמין" – כאילו אין די ביטויים נרדפים, אך לא: "גופה תפח", כמתוך רעב או מחלה).

ואין זה מקרה: הרי מדובר באותה תקופה בחייה של אשה, שבה "אדם נשרץ בתוך אדם כמעט מבלי משים". נו! "אדם נשרץ...".

כך הוא מדבר על האדם?! והרי הסופר הפרולטרי הגדול מקסים גורקי קבע: "האדם הוא שֵׁם גאה!" וגם היווני העתיק פְּרוֹטָגורס, שמרקס בכבודו ובעצמו העריך אותו כל כך, הכריז: "האדם הוא מידת כל הדברים"!

ברור שאם האדם "נשרץ" כמו כינים או מקקים, הכל בו כלל וכלל לא "יפה", כפי שחלם צ'כוב במחזהו המפורסם "הדוד וניה" ("באדם, הכל צריך להיות יפה: גם פניו, גם לבושו, גם נשמתו, גם מחשבותיו"); אלא להיפך: הכל בו נורא. ועובדה זו מתגלה לא במקרה לאחת הנפשות הפועלות ברומן טשמה סמביקין, רופא (כמו צ'כוב), ולא במקרה – כירורג: "הוא הבין... עד כמה האדם הוא עדיין תוצר של מלאכה חובבנית, עד כמה הוא יצור רְפה כוח מעצם מבנהו – לא יותר מאיזה עוּבּר עמום שהוא רק פרויקט של דבר-מה ממשי יותר; וכמה עוד צריך לעבוד כדי לפתח את העובר הזה ולהופכו לדמות מעופפת ונעלה, הקבורה כעת בתוך חלומנו..."

אי אפשר להכריח "עובּר עמום" להישמע כמו "שם גאה", וגם אי אפשר להופכו ל"מידת כל הדברים". ואשר ל"חלומנו", הרי גם אנחנו, הקומוניסטים-המרקסיסטים חולמים על האדם החדש. הו, כן! לא על "עובר עמום", אלא על האדם.... להחזיר לאדם את האנושי – את מה שעווַת בו במרוצת מאות השנים של שעבוד ודיכוי – זאת מטרתנו הנעלה.

אווירונים, צפּלינים, אארוסטטים, סטרטוסטטים ממריאים אל עומקו של הרקיע. וקברניטיהם האוויריים אינם "מומחים עם עבר בורגני" מן העבר ההיסטורי שאבד עליו כֶּלח, אשר כישוריהם נוצלו בידי השלטון הסובייטי במידת הצורך. השלטון הבטיח ולא איכזב: הוא שיחרר את "פרומתאוס הכבול" – את הפרולטריון – מכבליו, והעלה אותו לגבהים בלתי-אפשריים.

איליה אוסישקין, הצעיר שבחברי הצוות של הסְטְרָטוֹסְטָט "אוֹסוֹביאָכִימ-1", בן 23, פיזיקאי גאון בסדר גודל של ניוטון או איינשטיין, בנו של נפּח, קיפח את חייו כאשר "אוסוביאכימ-1", אדיר המידות כגוף קוסמי בלתי מזוהה, שנחרך בקרני השמש, התרסק אל פני הארץ ופיזר הרחק לכל העברים את חלקי הגופות של הסְטְרָטוֹנאוטים.

המדינה פוכרת את ידיה, משתנקת בבכי תמרורים.

על פי שמועות, החבר סטאלין בכבודו ובעצמו בוכה על ארונות האבץ עם גופות הסטרטונאוטים שנספו באסון. אבל עובדה מוצקה היא שסטאלין נשא במו ידיו את כד האפר של אחד מהם אל מקום קבורתו בחומת הקרמלין. (האפיזודה הזאת מוצגת ב"מוסקבה המאושרת" כמעט על פי הפרוטוקול).

השלטון הסובייטי כמו הניח "שכבת בסיס" חדשה על בד תמונתו המפורסמת של ברויגל, שאפשר לראות בה במעורפל ובקטן את איקרוס הנופל מן השמַיים במישור האחורי; ואילו את המישור הקדמי ממלא איכר אטום עם מחרשה, שאינו מתיק את מבטו מחלקת האדמה שלו שאותה הוא חורש.

בתמונה הסובייטית, על כל מישוריה וכל הפריימים שבּה, הקדמיים והתקריביים כאחד, מוצג מותם של האיקרוסים הסובייטים – בעוד השלטון, כמו הקוֹריפאיוס במקהלה יוונית עתיקה, מוביל את תפקיד האֵבל שלו לתפארה.

אם כך, מי אם לא פלטונוב יגמור את ההלל ויישא הספד על איקרוס הסובייטי, בייחוד אם אין זה גבר אלא אשה צעירה ומושכת?

ופלטונוב אכן הילל אותה: "מוסקבה פתחה את דלת האווירון ופסעה פסיעה אל תוך הרִיק; מערבולת נוקשה הִכּתה בה מלמטה, כאילו היתה הקרקע לוע של משאבת אוויר רבת עוצמה, אשר האוויר נדחס בה עד קשיוּת וניצב זקוף, איתן כעמוּד. [...] הרצועות נשרפו כהרף עין [...] הרוח התחילה לשרוף את עור פניה <...> האוויר מרט את גופה בגסות כאילו לא היה רוחו של חלל הרקיע אלא חומר מת וכבד.

<...> "הנה מי שאתה, העולם, לאמיתו של דבר," חשבה מוסקבה צ'סטנובה מבלי משים, נעלמת באפלולית הערפל. "אתה רך רק כשלא נוגעים בך!"" עכשיו חשפת את האכזריות הרצחנית שלך! "<...> היא צעקה בגלל עינוי פתאומי..."

זהו תיאור רב-עוצמה. תיאור דרמטי. מה אפשר להעמיד לצדו באירופה?

ובכל זאת, משהו פה לא בסדר. האם אנחנו, הקומוניסטים-המרקסיסטים, יכולים לקבל את הטענה שהעולם האובייקטיבי מתאפיין באכזריות רצחנית; והסובסטַנציה היא "חומר מת"? כך קורה עם פלטונוב תמיד: ככל שקוראים אותו בעיון רב יותר, כך מרגישים רע יותר. אותו פלטונוב, שמכריז על עצמו כקומוניסט, מספר מחדש את המיתולוגיה היוונית, מנקודת ראותו הפרולטרית, במילים הבאות:

"ערי יוון העתיקה, נמליה, מבוכיה ואפילו הר האולימפוס נבנו בידי הקיקלופים – הפועלים אשר להם עין אחת בלבד. בני האצולה הקדמונים עקרו לכל אחד מהם גלגל עין אחד, סימן לכך שזהו פרולטריון שנידון לבנות (...) ושלא תהיה ישועה לבעלי העין האחת. (...) וצאצאי הקיקלופים יצאו מאפלת המבוך של ההיסטוריה אל אורו של הטבע." אפילו אבי האלים זאוס היה כנראה הקיקלופ האחרון... "הם השאירו לעצמם שישית אחת של פני הארץ כולה, ואילו כל שאר הארץ חיה בציפייה לבואם."

"שישית אחת של פני הארץ כולה" – היא, כמובן, ברית המועצות. וזה טוב, מפני שפלטונוב מדגיש כי חמש השישיות הנותרות מיישרות קו על פיה, מאותה סיבה שברית המועצות ירשה את כל המיטב שבתולדות האנושות, לרבות יוון העתיקה. אבל מדוע הפרולטריון הוא קיקלופ?! הלא עין אחת ויחידה לא מוסיפה יופי לפרולטר בדיוק באותה מידה שרגל אחת בלבד לא מוסיפה יופי לפרולטרית. מה עושה הזוג הגרוטסקי הזה בין דפי יצירתו של סופר סובייטי? לשם מה המעמד השליט זקוק לפגימות הללו?

ביקורת הספרות התגוללה על אנדריי פלטונוב במלוא המרץ. היא נהגה כך גם בשל חובתה המקצועית וגם לצורך קיום שתי המצוות העיקריות של החברה הסובייטית ושל האדם הסובייטי: "ביקורת וביקורת עצמית". גם פלטונוב, כראוי לקומוניסט, לא נמנע מן "הביקורת העצמית". אבל הוא מתח ביקורת על יצירותיו-שלו לא מתוך קרע פנימי ולא בשפע רב מדי, אלא כאילו סינן דברים מבעד לשיניו. והוא עשה זאת כאילו התגרה במבקריו מתוך כוונה לעורר נגדו בעיתונות את "מטח הירי" הבא בתור. בתגובה לכעס המוצדק על סגנונו שלא-מתקבל-על-הדעת (גורקי הגדירוֹ כ"כתיבה על גבול ההזיה"), פלטונוב הבהיר: "... הסגנון הוא פונקציה של ראיית עולם". אם כך, איזו ראיית עולם היא זו? הייתכן שהיא באמת קומוניסטית?

ואם זהו המצב, הכל ארור מבראשית, וכל הרַע כולו גלום רק באל הזה שלכם, אותו רע שאופייני לו כמחלה קיומית; והעולם שלנו, יחד עם האדם שבו, שהאל הזה ברא, אינם אלא מחלת היקום... כפי שנאמר בספרי הבשורה הגנוסטית: "מי שידע את העולם – מצא פֶּגר; ומי שמצא פגר – העולם אינו ראוי לו." (הבשורה על פי תומס); "העולם הזה זולל גוויות. וכל מה שנאכל בו – שנוא באותה מידה." (הבשורה על פי פיליפוס). כך, ב"מוסקבה המאושרת", הרופא סמביקין, כירורג ופתולוג שמנתח גופות, המשוכנע כי האדם הוא מקלט בטוח של המוות, מחפש בעקשנות בגופות המתים מְקום מסתור אחד בלבד: את אותו המקום, שבו המוות מוליד את החיים...

כבר משפט הפתיחה של "מוסקבה המאושרת" מזכיר "ציטוט" מתוך תמשיח-קיר קלאסי עתיק כלשהו, או מן הציור המקיף סביב-סביב את פניו של אחד הכדים מאותה תקופה: איש רץ עם לפיד. אלא שבאותו לילה חשוך ולאורך אותו רחוב משעמם, אין הוא רץ אל זרי הדפנה אלא לבית הסוהר: שם מחלקים אוכל. הוא לא רץ אלא נמלט. ושם משפחתו – קומיאגין, אחד ממאהביה של מוסקבה, הבזוי מכולם, אפילו על פי קני-המידה המעורפלים של הנפשות הפועלות אצל פלטונוב. חלום חייו וייעודו של קומיאגין הוא לעזור למשטרה – לקנוס אזרחים. האיש הזה הוא אסיר-מרצון וסוהר בדמות אחת. שומר החוק. אגב, אחד השמות שפלטונוב התכוון לתת ל"מוסקבה המאושרת" ושנרשמו בטיוטות לרומן היה: "האסיר".

פלטונוב מתייחס לסקס במיאוס רחמני: "צ'סטנובה הפנתה את גבה אליו ונשכבה בפניה אל האדמה. מראה גופה הגדול והלא מובן [...] אילץ את סרטוריוס לחבק את מוסקבה ולבזבז שוב חלק מחייו יחד איתה, בשתיקה ובחיפזון – וזהו הדבר היחיד שאפשר לעשות, גם אם הוא עני ולא נחוץ ו"רק מתיש את האדם." מדובר כאן במוסקבה ובסרטוריוס, המזדווגים בפעם הראשונה – בתוך בור, כלומר: בקבר.

פלטונוב שייך לספרות הרוסית על ראשו ועל כרעיו. והלא בספרות הזאת כבר עבדו לפניו בזיעת אפיים הן לב טולסטוי עם "סונטת קרויצר" שלו, המנוגנת ברוח-סערה והמלאה אימה גנוסטית עמוקה בפני הסקס; והן דוסטויבסקי, המהלך על הארוטיקה דֶמוֹניזַציה חשוכה משלו. אלא שפלטונוב פרץ קדימה והרחיק לכת עוד יותר, הרבה יותר מהם. הוא לא סתם אינו סובל סקס אלא מחליף אותו בז'אנרים לא שגרתיים של הארוטיקה. לדוגמה, בנֶקְרוֹפיליה: "כאשר וֶרמוֹ התנשק עם הבחורה שהלכה לעולמה, הוא חשב כי אילו נשארה בחיים, היה יכול להתחתן איתה." ("הים היוּבֶנילי").

ב"ים היובנילי", פלוני בשם בּוֹזֶ'ב אוהב את החולבת עיינה "בשל פחד המוות שייפול בחלקו" וכמעט הורג אותה במכות – ולאחר מכן אוהב אותה שוב, ושוב מפליא בה מכות איומות ואחרי כן "נעשה טוב-לב, [...] מחבק את רגליה המיוסרות ומתרוצץ בערגה על פני גבעות החול." לאחר מכן מרכיב על סוסו את הבחורה הקירגיזית שכבר בקושי חיה, ומסיעהּ, בעודו מלטף את כתפיה מכל הלב, אגב רכיבה. "ולאנשים שניקרו בדרכם אמר שיתחתן איתה בקרוב, מפני שהתאהב בה."

אבל לא הכל חסר תקווה במידה ממיתה עד כדי כך! שם, בקצה המנהרה הקודרת, הקרויה "חיים", "מעֵבר לחשרוֹת המים שוכנת מדינה ברוכה", והיא האור. ולא כל האנשים הם חיות דוויות. מזדמנים ביניהם "ניצולים" שנבחרו מהרכב האנושות כולה – ואצל פלטונוב הם מדענים, מהנדסים, חוקרי חומר, "אנשי חשמל".

"כבר ארכימדס והֶרוֹן האלכסנדרוני שמחו ממש על חוקי הזהב של המדע, אשר הבטיחו עונג נרחב ומבורך לאנושות כולה. הלא בעזרת גְרָם אחד אפשר להרים טונה שלמה במנוף שצדדיו אינם שווים; ואפשר להרים אפילו את כדור הארץ כולו, כפי שחישב ארכימדס. ואילו לוּנָצַ'רְסְקי תכנן להדליק שמש חדשה אם יתברר כי הנוכחית אינה מספיקה, או בכלל – מאוסה ולא יפה." ("מוסקבה המאושרת").

על סמך מה מעמידים פה את שר החינוך הסובייטי, איש מדעי הרוח והספרות לונצ'ארסקי, כנגד המדענים העתיקים שהיו חלוצי הידע הניסויי?

חברי מפלגה נאמנים יבינו את הרמז ויצטמררו: עוד לפני המהפכה, הבולשביק לונצ'ארסקי התחכם בנושא הסוציאליזם כדת חדשה, ועשה זאת בקול רועם ובתמיכתם של קבוצת חברים אשר סטו יחד אתו מדרך הישר. הם קראו לעיסוקם הלא-טהור "חיפושי האל". ולונצ'ארסקי חטף על כך מלנין עצמו מכות נאמנות כל כך, שעד סוף חייו התאמץ לכסות בשכבת פודרה על הסימנים הכחולים.

האינקוויזיציה צרבה את גוף האדם למען הצלת נשמתו. לביקורת הסובייטית היה עיקרון דומה: אנחנו נאבקים בך, אבל אנחנו בעדך, חבר פלטונוב.

לכן, הן הרוצים בטובתו של פלטונוב (היו גם כאלה), והן מוקיעיו המושבעים ראו דרך אחת ויחידה להציל את נשמתו: "הומלץ" לו במפגיע לכתוב יצירה אופטימית. ופלטונוב היטה אוזן לתגובות ולהמלצות – וכתב את "מוסקבה המאושרת". מי שקרא את הרומן עד סופו, ודאי יחשוד שנפלה טעות דפוס בכותרתו: ברור כי שם התואר "מאושרת" דורש מירכאות.

באיזה אושר מדובר פה בכלל, אם הנפשות הפועלות אצל פלטונוב אינם אנשים חיים ואפילו לא דמויות ספרותיות סְכֶמתיוֹת, אלא גושי ערפל או צלליות? והנה דווקא בשביל הצלליות האלה המציא פלטונוב את שפת הצללים שלו.

מבקר סובייטי: "פלטונוב [...] כותב באותו סגנון משתטה, שלדעת האנשים שנדבקו בהתנשאות אדנוּתית, מדברים וכותבים בו מנהיגים שיצאו מדלת העם. אבל האמת היא שהם לעולם אינם מדברים בסגנון כזה...". אמת לאמיתה! אין מי שידבר בלשונו של פלטונוב. המציאות הסובייטית אינה נותנת שום סיבה לקיומה של הלשון הזאת.

לצד פלטונוב, ממש מבעד לקיר, שוכנים שני יוצריה הגאוניים של הדיסטופּיה הלשוניות-הסובייטית. שניהם – "מלכי צחוק" מוכרים-לכל, ודווקא סגנונותיהם הם בשר מבשרם של הזמן והמקום. זוֹשְצֶ'נְקוֹ ובאבל.

אצל זושצ'נקו אנחנו מוצאים את שפתם הקוקואית של אזרחים רגילים השקועים ביום הקטנוֹת שלהם, אשר אוצר המלים הכבד-מנשוא של מלחמת המעמדות התמוטט על ראשיהם כסלע איתן: "תחי המהפכה העולמית!", "יחי הקדושים החדשים!".

ובכן, אין כאן שום טעות דפוס: מוסקבה (הגיבורה ולא העיר) היא באמת מאושרת, ומשום כך לפנינו רומן אופטימי.

נופלת מבוכה כללית: איפה רואים פה אושר? אבל האושר אכן טמון ברומן הזה, שהוא, לאמיתו של דבר, אפילו לא ממש רומן אלא יותר אגדה גנוסטית. אבל זהו אושר שונה ומיוחד: אושר על פי פלטונוב.

מוסקבה היא גיבורה מאושרת דווקא בזכות היעלמותה מסיפור המעשה. האושר – בהצטרפותך המוחלטת לַכּלל, בשחרורך מן האינדיבידואליות המבישה של הפרט. כך מפרש פלטונוב את הקולקטיביזם הקומוניסטי.

הרי גם "הכינור המוסקבאי", שנראה כמו נוסח אחר ומקוצר מאוד של "מוסקבה המאושרת", מסתיים בניצחונו המוחלט של הגיבור: בהימהלותו בתוך קולקטיביות חסרת שם, בשותפות אנונימית.

וכאמור, מוסקבה נעלמת ומְפנה את חלל מחייתהּ למסכנים, לאומללים, ל"אנשים עניים", ל"חלכאים ונדכאים"...

אבל השלטון הסובייטי לא קשור לעניין, הוא "לא אשם" הפעם: כל קיום אינדיבידואלי נידון לכליה, אומלל, אבוד מלכתחילה.

נא לקרוא את טולסטוי, את דוסטויבסקי, את המאה התשע-עשרה כולה. דיוקנה המוכלל של המאה התשע-עשרה מופיע ב"מוסקבה המאושרת": זהו שוק קְרֶסְטוֹבְסְקי, ה"מלא עניים ובורגנים סמויים שניהלו את מסחרם והשיגו את לחמם, שטופי תשוקות יבשות וסיכון של ייאוש."

שוק קְרֶסטוֹבסקי באמת היה קיים במוסקבה, בין שאר שווקיה הרבים. אלא שפלטונוב נזקק דווקא לקרסטובסקי, כי שמו נגזר מן המלה הרוסית "קְרֶסְט" שפירושה "צלב". וזאת בהתאמה למטבע הלשון העובר-לסוחר עד היום: "להעביר צלב" על משהו, לעתים קרובות ביותר – על העבר או, במילים אחרות: למחוק כליל, לאין חזוֹר.

והצלב אכן הועבר. מעל לגרוטאותיו של קרסטובסקי ושל כל מה שהוא סימל, "סטאלין המחייך והצנוע," שהופרד מן השוק הזה רק בחצי-פיסקה של טקסט, "שמר בכיכרות וברחובות על כל דרכיו הפתוחות של העולם הסוציאליסטי הרענן והבלתי נודע – החיים השתרעו למרחקים שאין מהם חזרה." הלוא אותו סטאלין צנוע "נתן לנו את הידיים-הכנפיים של פלדה", כפי ששר עליו חיל האוויר הסובייטי בהמנון שלו. ואם אין חזרה מן המרחקים האלה, מה טוב! האין זה אושר לשמו?

איוואן קרמאזוב, על פי הודאתו שלו, לא דחה את אלוהים ועם זאת לא קיבל את עולמו של אלוהים. הבולשביקים דחו את אלוהים, אבל קיבלו את עולמו, כלומר – את כל הקיים. הם הכניסו בו תיקונים, הוספות וקיצורים ניכרים, ובכל זאת הטקסט העיקרי-המקורי אושר על-ידיהם לפרסום.

פלטונוב לא קיבל שום דבר. הוא נתן לקידמה הטכנולוגית פירוש מאגי, ולקומוניזם – אינטרפרטציה מיסטית. בן ברית כזה היה מסוכן מכל אויב.

השלטון הסובייטי עזב, ופלטונוב נשאר. נשאר עם כל גאונותו המעיקה. אחרי פלטונוב, נראים תפלים למדי אפילו דוסטויבסקי, אפילו נבוקוב או ג'ויס. הם כולם עורכים את מסעם אל קצה הלילה, ואילו פלטונוב הוא הלילה עצמו: קולו, שפתו, זמנו.

אפשר לראות בפלטונוב, באותה זכות עצמה, הן עד ראייה מוכה-אימה נוכח הקומוניזם הרוסי, והן סופר בעל סוג-תודעה זר כל כך לאנושיות הרגילה, שאפילו הקומוניזם במבטא הרוסי הכבד, ואפילו הזוועות של תקופת סטאלין קונים אצלו מעמד של תנאי אונטולוגי להווייתו של האדם, במובן האוניברסלי ביותר של המלה, ואפילו במובן הקוסמי שלה.

אם לא נמלא את המִתאר הזה במושגינו הרגילים, המופשטים במידה, אלא נצבע אותו בצבעים הלקוחים מן הפּלֶטה של פלטונוב עצמו, סגנונו יתגלה מול עינינו כמדויק ופונקציונלי – כמכשיר מדידה, הפועל ללא תקלות וטעויות. מכשיר שבאמת ובתמים אינו אלא כלי ביטוי לראיית עולמו של הסופר.

לדוגמה: "נפשו של סרטוריוס חוותה את תשוקת הסקרנות. הוא עמד, מודע לעוניו הבלתי נמנע של לב כל אדם בודד; בהיותו מופתע זה מכבר ממראֵה האנשים החיים והמגוונים, הוא רצה לחיות את חייהם של אחרים – החיים שלא היו שייכים לו."

כל מלה כאן רגילה ופשוטה. מה שאינו רגיל ומוזר, הוא האופן הפסיכולוגי שבו המילים האלה כונסו יחדיו למרחב הווייתן המשותפת... הציווי היומיומי של תרבותנו הוא "להיות אנו עצמנו", וכתוצאה מכך – להזדהות עם הזולת (כי הרי "האחר אינו שונה ממך").

ואילו הציווי העליון בעולמו של פלטונוב הוא: אל לך להיות אתה עצמך, ואל לך להפוך לאחר. אבל עליך להיות ולחיות בתוך האחר, השונה ממך באורח עקרוני ומוחלט. זאת מפני שקיומו האינדיווידואלי של האדם הוא הרע, ואילו ההיעלמות, ההימהלות באחר – הן הטוֹב. ("... הוא רצה לחיות את שלא היו שייכים לו.").

ובהמשך נֶאמר: "לא מחווַת ידו של האדם ולא פעולת הלב האנושי אינן מדאיגות את הכוכבים, אחרת הכול היה מתערער זה כבר בגלל רעד הזוטות האלה."



מרוסית פטר קריקסונוב




ss