מטעם מטעם מאמר
בחזרה לעמוד הבית

יסמין בּוּעָגָה

"את חברה באיזה ארגון זכויות אדם?"

אני נוסעת הרבה, עוברת, בלי בעיות, בקלות, ביקורת גבולות עם הדרכון האירופי שלי. מעכשיו אשנא שדות תעופה... יום ששי 12 בדצמבר (2008), 10 בערב, רומא. לא ישנתי ולא אכלתי כמעט שום דבר מאז עזבתי את פאריס, 26 שעות קודם לכן. חיכיתי הרבה.

בישראל ראיתי רק חלק מנמל התעופה בן גוריון, אנשי ביטחון (בעיקר נשים, רובן צעירות למדי), ואת חדר המעצר, שם עשיתי את הלילה.

הגעתי אל ביקורת הדרכונים, שם בדקה שוטרת צעירה את הדרכון שלי. היא מביטה בשמי, מהססת, שואלת לשמו הפרטי של אבי, נראית מהססת, שואלת לשמו הפרטי של סבי, מכריחה אותי לחזור עליו כמה פעמים, שמה הפרטי של אמי, שם צרפתי, לא מעניין אותה. תגידי עוד פעם מה שמו הפרטי של אביך? יש לך כאן משפחה? לא, אבא שלי מתוניסיה. היא פונה אל שוטר אחר, מראה לו את הדרכון. הוא מורה לה לקחת אותי לחדר ההמתנה ל"בדיקה ביטחונית".

אין בעיות. ציפיתי לכך. בחדר ההמתנה יש כמה ערבים. הגיעו מארה"ב לבקר את משפחתם בפלסטין. הם נחקרים כמה פעמים. אפילו הילד בן הארבע-עשרה נחקר בנפרד. אני מחכה. תחילה חוקרת אותי אשה, נחמדה אבל חשדנית, לא מאמינה שאני תיירת. אני חוזרת לחדר ההמתנה. חקירה שניה, שעה אחת לאחר מכן. אנחנו מתחילות שוב: שמי, שם אבי, שם סבי, המסלול ומטרת הביקור שלי. אני מראה את מדריך הטיולים שהבאתי איתי, Lonely Planet. את נוסעת לבדך? כן, אבל חבר יפגוש אותי מאוחר יותר. מסרתי את שמו ואת מספר הטלפון שלו. אני מוסרת גם את שמה ואת מספר הטלפון של חברה ישראלית, נוגה קדמן.

חקירה שלישית אצל שתי נשים. אחת מהן עוינת מאוד, אקרא לה ג'ודית, לוחמנית. אומרת שיש הרבה בעיות בישראל עם צרפתים ש"לא יודעים הרבה על המצב" ו"באים לזרוק אבנים על חיילים". אני אומרת שבצרפת לא זרקתי אבנים על בני אדם, ואין לי כוונה לזרוק אבנים על בני אדם בישראל. באתי לביקור ואני מתכוונת לכבד את החוק. ג'ודית שואלת אותי מה הדת שלי, אבל לא משתכנעת מהחילוניות הרב-אמונית של משפחתי: אני לא נכנסת בקלות למגירות שלה.

– למה את באה לישראל, למה עכשיו, למה לבד? את יודעת שאת בעיצומו סכסוך? מה את חושבת על הסכסוך הזה?

אני לא אומרת לה שהחקירה הזאת הופכת למין אינקוויזיציה. אני פשוט עונה בכנות שבאתי לגלות את הארץ, את האנשים, ולהבין.

– את חברה באיזה ארגון? ארגון הומניטארי? ארגון זכויות אדם?

שאלה מוזרה. כשאת/ה נכנס/ת לארה"ב, שואלים אותך אם את/ה חבר/ה בארגון טרור. אני מהרהרת לעצמי בסוג האיום שהישראלית הזאת פוחדת ממנו, איזה הולופורנס היא מבקשת לערוף.

ג'ודית שולחת אותי בחזרה לחדר ההמתנה, ליותר משלוש שעות. חקירה חדשה אצל חוקרת מרשות ההגירה. אקרא לה לאה. עלי לתת שם לאשה המעוברת והיפהפיה הזאת. לאה אמרת שהדברים לא מסתדרים, דברים רעים התגלו עלי. מצאו מידע באינטרנט. איזה מידע? "חבר" מוסלמי בכלא בארה"ב. אני מופתעת. תחילה אני חושבת על אסירי הסופרמאקס1 (בשנה שעברה ערכתי עבודת מחקר על בתי סוהר במדינת וושינגטון), ואז אני מבינה שהחוקרת מתכוונת לעצומה שחתמתי בקשר לאמריקאי ממוצא פלסטיני שנאסר ללא משפט. אני מנסה להסביר: זה לא אומר שאני תומכת בדיעותיו הפוליטיות, אבל לאה אומרת שהיא לא סומכת על מי שרוצה להרוס את ארצה; יש לי סימפטיה לתגובתה האמהית. לאה אומרת שיש לה עוד מידע נגדי, אבל היא מסרבת לומר לי מהו (כנראה קבוצות פייסבוק). היא מציעה לי שתי אפשרויות: עלי למצוא מישהו בישראל שישלם ערבות בסך 8000 יורו, כדי שאקבל ויזה לשבועיים כולל איסור כניסה לגדה המערבית, או שאחזור לצרפת.

לילה קצר בתא, אני אומרת לעצמי שזה לא כל-כך רע בתור בית סוהר; כמעט כמו אכסניה זולה, עם סורגים על החלונות ובלי ידית בדלת. סנדוויצ'ים על השולחן. שעות חולפות. אני סוקרת לעצמי מה יכלו למצוא באינטרנט – ובכן, ראשית מה שכתבתי במחקר שלי על הפלסטינים בסוריה2 . אבל הם לא שאלו אותי שאלות על המחקר או על סוריה. הם לא שאלו על הארצות בהן ביקרתי, ומדוע יש לי דרכון חדש. רק חזרו ושאלו אם יש לי משפחה בישראל. לא הייתי תיירת אמינה; בודדה, עם תכנית סיור לא ברורה. ועם שם ערבי.

אני חושבת על ירושלים, שלא אסע לבקר בה. יש לי הרגשה שאני בתוך חלום רע. לא נאבקתי ולא התווכחתי ולא דרשתי לדעת מה החשיד אותי. הייתי עייפה מכל כך הרבה שעות של ציפיה. הייתי מבולבלת מערפול החקירה, ומהעדר מידע שיכולתי לתפוס, להבין, להשיב. אני מבינה שזהו הבסיס של השלטון לערער אותך.

שוטר לקח אותי למטוס. אני יושבת ליד ישראלית צעירה הטסה לביקור בפאריס; היא בת גילי, סטודנטית, מתרגשת מאוד לראות את צרפת; אני לא מדברת איתה, מבושה. ואילו ידעה? עלינו להחליף מטוס ברומא, ואותי מוסרים לידי המשטרה האיטלקית. שם, בתחנת הקרביניירים, אני פורצת בבכי: אני לא פושעת! לא עשיתי שום דבר רע! השוטר החביב שותף למבוכה שלי. אינו יודע מה לעשות בי. בסופו של דבר הוא מחליט לשים קץ למצב המשפיל והאבסורדי הזה ומניח לי לגשת לאיזור הטסים-במעבר כדי לשתות קפה לפני הטיסה לפאריז.

אני מביטה בדרכון שלי, הנושא את החותמת Israel – Visa denied. אני תוהה אם אוכל אי פעם לשוב לשם. אני גם חושבת לעצמי לאן עוד תגיע הארץ הזאת. הם בכלל לא חוששים מפעילות אלימה (הם יכלו לחפש בגוגל ולגלות שאני בסך הכל אשת אקדמיה, בטח לא מיידה אבנים). כל זה אינו אלא עניין של עמדה פוליטית יריבה. לא היתה כאן שום שאלת ביטחון, אלא שאלה אידיאולוגית.

שוב בפאריס. אני כותבת מייל רב-נמענים. מקבלת הודעות מחברים, חברים-של-חברים, חברים-של-חברים-של-חברים, כולם מתרגשים. פרופסור פלסטיני כותב לי איך הוא פוחד שכניסתו תיאסר בכל פעם שהוא חוזר מכנס בחו"ל. חברתי אמל, סטודנטית לספרות בארה"ב (לא יכלה לשאת עוד את היחס המתנשא באוניבסיטת תל אביב) הזכירה לי איך כ"ערביה ישראלית", מתייחסים אליה כאל זר וחשוד בכל פעם שהיא חוזרת הביתה. מאנגלית יצחק לאור


1[סופרמאקס (supermax) הוא הכינוי לבתי סוהר או יחידות בתוך בתי הסוהר בהם מוחזקים אסירים ברמת פיקוח קיצונית]

2[מסה מאת יסמין בועגה על הפליטים הפלסטינים בסוריה תתפרסם באחת מחוברות "מטעם" הקרובות]