מטעם מטעם מאמר
בחזרה לעמוד הבית

יוחאי בקרמן

מכרו להם הכל

כך הופרט היהלום של הציונות; ועצות לקיבוצניקים שטרם נושלו

ביוני 2004 קיבלו החברים בקיבוץ רמת-הדרים חוברת בעטיפת כרומו צבעונית. הכותרת היתה: "מודל התפרנסות חדש לקיבוץ", ובין דפיה מלים כמו "ערֵבות הדדית", "חופש אישי" ו"סולידריות". אם רק יאשרו החברים את המודל, הובטח, יבוא השגשוג. החברים הבינו שוויתור על היחד הוא מחיר הוגן תמורת עושר, ובסיוע שקרים, הפחדות וחלוקת טובות הנאה עבר המודל בקלפי בשיעור תמיכה אדיר. (שם הקיבוץ בדוי, כמובן, וכל הפרטים המזהים את הקיבוץ המתואר כאן, שונו כדי להגן עלי. אף שמי בדוי).

שלוש שנים אחר כך, והקיבוץ – בקריסה כלכלית. כמה מהחברים השיגו עושר מופלג, אחרים התרוששו. אותם פרנסי קהילה שהובילו את המהלך ושכנעו את החברים שיביא עמו רווחה, מכרו את כל נכסי הקיבוץ. אחרי שמכרו את המפעל לתאגיד בינלאומי ואת הרפת לתאגיד מקומי, השכירו את המכבסה, את המטבח ואת חדר האוכל, שיעבדו לבנקים את מבני התעשייה, מבני הציבור והמגורים – ועדיין רובץ על הקיבוץ חוב כבד – הם שוקלים להחכיר את האדמות החקלאיות של הקיבוץ.

גם המטבח נמכר. תוך זמן קצר לא נשארה שם אבן על אבן: ציוד הושחת, מזון וכלים נגנבו, חלונות נשברו. לצהרים מגיעים שניים-שלושה קשישים; ארוחות בוקר וערב אינן מוגשות. המקום שהיה לב הישוב והמרכז החברתי-תרבותי שלו עומד שומם ומוזנח, ולחברים אין היכן להיפגש. פעם היינו מחליפים דעות בחדר האוכל, מתעדכנים. היום, בהעדר מקום כזה, המידע היחיד הוא זה שמונפק על ידי הממסד. למעשה, תוצאה זו היתה ביסוד השינוי הראשון שבוצע לאחר אישור המודל: החלפת תיבות הדואר של החברים. התיבות הישנות – שהיו ערוץ תקשורת יעיל בין החברים, כי יכולנו להכניס אליהן פתקים ומכתבים גם מבחוץ – נעקרו, והוחלפו בקופסאות פח אטומות. מי שרוצה להעביר מכתב לזולתו יוכל לעשות זאת רק תחת עינה הפקוחה של עובדת הדואר (מינוי מטעם ההנהלה). פינת הדואר – בעבר מקום תוסס והומה – שהחברים אהבו להיעצר ולשוחח לידו, דוממת כעת. כל אחד מוציא בחטף את הדואר שלו – ומסתלק. בהעדר מרכז או מקום מפגש, אי הוודאות שולטת בכל. תקנות חדשות מונחתות חדשות לבקרים, ללא היגיון. לעתים קוראים לנו לאשר אותן בקלפי, לעתים מודיעים לנו בפשטות שכך נגזר. ממילא, מה שהוחלט היום כבר לא יהיה רלוונטי מחר, כשתותקן תקנה חדשה. ממשלות ומזכירויות לא מתעייפות לעולם. רק האדם מתעייף.

מדי חודש מוטלים מסים חדשים: "מס הכנסה", "ביטוח שיניים", "ארנונה" – אבל הקיבוץ כלל לא משלם מס הכנסה בשל חובותיו; ביטוח השיניים לא הופקד בשום מקום אלא מימן את אחזקת מרפאת השיניים; ובמועצה האזורית אומרים שכבר חצי שנה לא התקבלו תשלומי ארנונה מהקיבוץ. שבוע לאחר אישורו של המודל החדש התחילו לגבות מאיתנו חשבונות חשמל: 40 אגורות לקט"ש. למה דווקא 40 אגורות? זה התעריף לצרכן ביתי, אמרו. אבל אין חבר קיבוץ שהוא "צרכן ביתי", כלפי חברת החשמל הצרכן היחיד הוא הקיבוץ – המשלם על פי תעריף של צרכן תעשייתי. ובכלל, הוצאות החשמל הן הוצאות מוכרות, המקוזזות בתוך הוצאות הייצור של המפעלים.

הבטיחו לחברים "אוטונומיה ליחיד ולמשפחה". אבל בפועל כל משפחה נאבקת לבדה למצוא מקורות מימון לשכר הלימוד. בעבר היו שלושה מתנ"סים פורחים והומים. לאחר ההפרטה, רק ילדי העשירים יכולים ללכת אחר הצהריים למתנ"סים, ואלה נסגרו מהר מאוד. כל ילד בארץ זכאי להשתתפות של המועצה האזורית או הרשות המקומית בחינוכו. לא כאן. כל אחד לגורלו, גם בתחום החינוך. בוקר אחד התעוררנו – ואנחנו לא עוד קיבוץ: ההנהלה שינתה את השם ל"קהילה"; גם המזכיר, בהתאם, כבר אינו מזכיר אלא "מנכ"ל הקהילה". זו לא רק סמנטיקה. מזכיר הוא מי שמשרת את הציבור ומנהיג אותו. מנכ"ל הוא מי שמשערך את עצמו בסולם משרות היוקרה, ומתוגמל בהתאם. כאן נפער החור שהפיל את כולנו בפח: תמיד חיינו בהנחה ש"הם" נציגינו, והאחרים, בחוץ, האמינו לנו. עכשיו נפלנו לתוך בור עמוק: אין לנו באמת ייצוג. אלה שמנהלים אותנו ומתעשרים על חשבוננו נחשבים לנציגינו, הוסגרנו לידיהם בלי יכולת לזכות בייצוג.

החונטה בהנהלה משלמת לעצמה ולמקורביה משכורות יפות. היא ניכסה לעצמה את המכוניות של הקיבוץ, שפעם עמדו לרשות החברים – אלה, כמובן, דרושות לה "לצורכי עבודה", לנסוע מאה מטר מהחדר אל המזכירות, או להביא את הילד מהגן. חזרנו למשטר הוועדות המסדרות בחדרי חדרים, של אליטה מורמת מעם. מודל "ישן", מודל "חדש", הם נהנים משני העולמות – מהמשכורות של הקפיטליזם ומהמיטב של הקומוניזם: שלטון ריכוזי על עדר כנוע ומפוחד.

בקיבוץ נותרו הרבה מבנים מוזנחים ונטושים. כיתות לימוד, דירות מגורים ומבני ציבור. אפשר היה לשפץ כמה מהם ולהתקין מגורים לשכבת הגיל של חברי החונטה, אבל החונטה לא רוצה לגור בקיבוץ: לאחרונה עברו חבריה לווילות שבנו לעצמם ב"שכונת נרקיסים" המשקיפה אל הים, במרחק-מה מהקיבוץ. ליד הווילות חונות המכוניות שפעם היו של הקיבוץ.

תשאלו, אין מבקר? דווקא יש. גם "מבקר פנים", וגם משרד מאוד ידוע של רואי חשבון שנמנה על מקבלי השכר הנדיב מהקיבוץ. כאשר רואה החשבון הידוע נשכר על ידי ההנהלה, הוא הבטיח בשידור לאומה "לבקר", "להתריע", "לתקן". אבל איש מחברַי לא ראה מעולם דו"ח שלהם. סוללת עורכי הדין מיועדת לשירות ה"מקורבים" בלבד. כשאחד מה"עם" זקוק לשירותים משפטיים, התשלום חל עליו.

מנכ"ל הקיבוץ הוא בכלל חבר מקיבוץ אחר, שמנהל במקביל עוד כמה קיבוצים. את הקיבוץ שלנו הוא מנהל במשך יום וחצי בשבוע. הוא זה שהודיע לנו יום אחד, בשידור בווידאו הפנימי, כי על הקיבוץ רובץ חוב בסך 80 מיליון שקל. אנשי החונטה לא מיצמצו ולא הכחישו, דווקא נראו מרוצים. החברים נדהמו לגלות כי הם אלה שיצטרכו לשלם את החוב, אשר אותו יצרו המנהלים. במסגרת המודל הובטחה הפרדה מוחלטת בין הקהילה לבין המפעלים שבבעלותה, אבל זו, מסתבר, לא קוימה בפועל. חובו של הקיבוץ הוא כעת גם החוב האישי שלנו.

מוקפאים

לא רק ההבטחה להפרדה מוחלטת בין המערכת העסקית-יצרנית לבין הקהילה התפוגגה; גם ההבטחות להשלמה להכנסת מינימום לכל החברים ("רשת ביטחון") ולהנהגת "פנסיה תקציבית" שתבטיח לגמלאים קיום בכבוד. בעוד ההפרטה והשכר הדיפרנציאלי מתבצעים "במלוא הקיטור", התגלה מיד לאחר אישור המודל, כי הקיבוץ למעשה בגירעון עצום, ו"קופת הנכסים" מרוקנת. אפילו לחברת החשמל אין כסף לשלם, ועל הפרשות לפנסיה ורשת ביטחון אין מה לדבר. המנהלים והמקורבים, יש לומר, הבטיחו את עצמם מראש בפנסיה אישית. בסוף פברואר 2005 קיבלו החברים הודעה שכל חשבונותיהם וחסכונותיהם הפרטיים, המנוהלים בקיבוץ, "נתפסו", או "הוקפאו" על ידי ההנהלה: "מדובר בכל סוגי החשבון שיש לחברים, כולל חשבונות החיסכון", כלשון ההודעה. הנהלת הקיבוץ, שנקלעה למשבר תזרימי קשה, שמה ידה על כספים אלה לצורך תשלום חובות דחופים. מי שידע או צפה את זה (הפונקציונרים) הוציא את כספו מהקיבוץ. מי שהשאיר את כספו בקיבוץ (הזקנים, המוגבלים, התמימים) – מצאו עצמם בלא כלום. מאוחר יותר הסתבר כי לקחו מהחברים כשמונה מיליון שקלים שהיו שמורים בחשבונותיהם בקיבוץ – ברובם כספי הוותיקים שחסכו לנכדיהם או לשעת צרה – כדי להבטיח תזרים מזומנים כנגד ההלוואות שנדרשו לבניית שכונת המיוחסים "נרקיסים".

מיד לאחר מכן נדרשו החברים לפתוח חשבון בסניף בנק בגבעת אילנות (שם בדוי). שלושה פקידים עמלו במשך ארבעה ימים להחתים את החברים המבוהלים על פתיחת החשבונות. החברים שואלים: מתי נקבל את כספנו בחזרה? בהודעה שקיבלו נכתב שהכסף יוחזר להם ברבות הימים, או כלשון ההודעה: "בעוד כמה שנים".

מחצית הכספים הוחזרה עם מכירת המפעל לתאגיד בינלאומי, כעבור שנה. כמה מהוותיקים נפטרו בינתיים, לפחות את כספיהם איש כבר לא יתבע. אבל המחצית הנותרת של חסכונות החברים – ארבעה מיליון שקלים נוספים – עדיין לא הושבה. והנה, למרות המצב הנואש, מעבירים המנהלים החלטה על הפרשות סוציאליות דיפרנציאליות שתבוצענה רטרואקטיבית. זהו מצב שלא ייאמן: בעוד מחצית מחסכונות החברים אינה מוחזרת להם עד היום, נהנים המנהלים משכר גבוה ומהפרשות סוציאליות נדיבות המרוששים את הקופה. וכמובן, חרף ההחלטה על עצירת כל ההשקעות, נמשכת בניית הדירות החדשות בשכונת "נרקיסים".

חברי הקיבוץ מופלים פעמיים: פעם כלפי רשויות המדינה ופעם כלפי רשויות הקיבוץ. הם השכירים היחידים במדינה שאינם זכאים לדמי אבטלה, ומנגד, היחידים שמישהו זולתם רשאי להיכנס לחשבונות שלהם (שכל השנים נוהלו בתוך הקיבוץ) ולעשות בהם כבשלו. הנה, פרדוקס הנציגות: ככה הם שדדו אותנו, כאילו הם נציגינו. מבין החברים, הקשישים הם הסובלים העיקריים. כעת הם נאלצים לבשל את מזונם בעצמם, לשלם עבור נסיעות ושירותי סיעוד. בווידיאו במעגל סגור משודרים סרטונים מתקופת הזוהר של הקיבוץ – חגיגות השדה, חג המשק, ליל הסדר. והוותיקים מתמוגגים: חייהם לא היו לשווא. חסכונותיהם נלקחו מהם, אבל הם ימשיכו להצביע בעד אותו מנהל, "אותו אני מכירה", אומרת אחת מהן.

האקס-טריטוריה

בתחתית סקרי דעת קהל שמתפרסמים בעיתונות מופיע לא פעם הכיתוב: "לא כולל את המגזר הבדואי ואת המגזר הקיבוצי". המגזרים הללו הם אקס-טריטוריה לגבי מרשם התושבים – וגן עדן לשודדי קופות. כך נוח לכל הצדדים: למדינה נוח יותר להתעסק עם סקטור ולא עם פרטים, ולרשויות הקיבוץ נוח לשמור על הדברים בגבולות החצר הקיבוצית.

כך יכולה החונטה להשתלט על הקופה הציבורית, לשלם משכורות מפליגות לחברים בעלי תארים מרשימים ("יושב ראש מועצת מנהלים", "מנכ"ל הקהילה") השומרים את הכספים מחוץ לקיבוץ, ולהעביר תשלומי עתק ליועצים, לעורכי דין ולרואי חשבון – והכל בלי לתת דין-וחשבון לרשויות המס. כי מס ההכנסה בקיבוץ עדיין משולם במאורגן: נציבות מס הכנסה הודיעה שייקח לה חמש שנים להתארגן לצורך מיסוי פרטני של חברי הקיבוצים. יוצא שהעסקנים לוקחים לעצמם משכורות לפי השיטה הקפיטליסטית ומשלמים מס הכנסה כאילו אנחנו בתקופת הזוהר הקולקטיביסטית.

אם יגידו לכם

בימים אלה יוצאים צוותים מטעם "הנהלת הקהילה" שלנו לספר ברחבי התנועה כמה יפים החיים בקיבוץ שלנו בעקבות מודל ההתפרנסות החדש. כך זה מתחיל. גם אלינו הגיעו נציגים שלכם עם סיפורים על החיים הטובים שמזומנים לנו. חברת "יד ביד" תישכר להגיש אתכם ל"הנהלת הקהילה", כנועים ומשוכנעים שההנהלה רוצה בטובתכם. יזמינו אתכם לשיחות קבוצתיות ואישיות, ישוחחו עמכם בנועם על הקשיים והמצוקות, ינסו להפיג את החששות – יש להם תשובה מוכנה לכל קושייה. יבטיחו שחבר יועדף תמיד על פני שכיר; שיחסכו עבורכם לפנסיה; שיתחילו בתהליך של שיוך נכסים ודירות. הם ימציאו שמות פיוטיים לכל שלב: "למרחב", "ערֵבות בנגב", "קהיליית העמלים". בשלב כלשהו, אם בכל זאת יכרסמו בכם ספקות, יחלקו לכם את "מי הזיז את הגבינה שלי" כדי לרמוז לכם שאתם עלולים לפספס את הזדמנות חייכם עם ההיסוס הזה. עד מהרה תשתכנעו שאתם בידיים טובות, יש מי שדואג לכם ויודע מה טוב בשבילכם. וזה יהיה הסוף.

חברים! עדיין לא מאוחר. עצתי לכם: אל תתנו לחברי ההנהלה שדירדרו את הקיבוץ למצבו העגום להופיע כמושיעיכם. אל תסכימו שיכפו עליכם הפרטה יחד עם שכר דיפרנציאלי, כאילו השניים ירדו מהשמיים מיקשה אחת. הִתנסו קודם בהפרטה; קיצורי דרך – לא על חשבונכם. אל תסכימו לשכר דיפרנציאלי לפני שיובטחו לכם פנסיה אישית וזכויותיכם לחיסכון, מחלה, חופשה, אבטלה; לפני שיושלם תהליך שיוך הנכסים. אל תסכימו שההנהלה תמכור את נכסי הקיבוץ – המפעלים, הרפת, חדר האוכל, המטבח, המכבסה, הכלבו – כדי שלגזבר יהיה תזרים מזומנים לשנה הקרובה. ברגע שתסכימו למכירת השליטה, לא תוכלו לדעת איך זה ייגמר. היום 20 אחוזים מהמפעל מוחזקים בידי הקונצרן שקנה אותו, ומחר, כשמצבו הכלכלי של הקיבוץ שלכם יחמיר (הרי זו אותה הנהלה), ימכרו המנהלים אחוזים נוספים לכיסוי ה"חור" בתקציב, תימכר גם השליטה, בלי שיספרו לכם בכמה ולאן הלך הכסף. תוך זמן קצר תתמהו כמו "הגששים": היה מפעל?

יגידו לכם שנעשתה הפרדה בין המפעלים לבין הקהילה. אל תאמינו. חובות המפעלים יתגלגלו אליכם איכשהו.

יגידו לכם שחובה למכור את המפעל כדי שתהיה לכם פנסיה. המפעל נמכר. יש לכם פנסיה?

עימדו על כך שמסי הקהילה יהיו פרוגרסיביים, שלא ייצא שהשכר הוא דיפרנציאלי אבל היטל הקהילה גבוה ואחיד.

וחיקרו את אנשי ההנהלה. שאלו אותם עכשיו כדי שלא תצטרכו לשאול אותם אחר כך: איך הצלחתם בתוך פחות משלוש שנים להביא לקריסה חברתית וכלכלית של חברה חיה ויוצרת? ולאן הלכו הכספים ממכירת כל נכסי הקיבוץ? ואיך נוצר חוב של עשרות מיליוני שקלים?