דף הבית > מטעם 12 > גיש עמית - "למכור את הספרים לזוכים במכרז לקניית פסולת נייר"

 


 

עמית גיש

"למכור את הספרים לזוכים במכרז לקניית פסולת נייר"

עוד על גורל הספריות הפלסטיניות שנבזזו בידי המדינה עם הקמתה

 


 

כינונה של מדינת ישראל, הפך את הפלסטינים שנותרו בארצם, אבל לא במדינתם, ל"בעיה" נאמנות, משום שבשביל המדינה – יהודית על פי הגדרתה – היו מרגע הגדרתה בבחינת חשודים, כלא יהודים, אשמים כל עוד לא הוכח אחרת, ונתפסו כמיעוט עוין, המהווה סיכון לביטחונה של המדינה: נאמנותם היתה מוטלת בספק; הם דיברו בלשון זרה; בתיהם, שנותרו על תילם, היו תזכורת מתמשכת לרבבות הבתים שנהפכו לעיי חרבות. הם היו איום, ולפיכך אלה שצריכים לעבור חינוך מחדש, ברוח המחשבה הקולוניאלית התובעת "הסתערות כללית על המיעוט הערבי" : מאז 1948, נכתבה הספרות הערבית בכפוף להשגחתו של השב"כ, תחת עינו הפקוחה של משרד "היועץ לענייני ערבים". מנהלי בתי-ספר ערביים נדרשו לקבל אישור של מנהלי מחוזות במשרד החינוך.

ב-1949 הוקמו במרבית משרדי הממשלה מחלקות או מדורים מיוחדים לטיפול באוכלוסיה הערבית. חינוכם של הפלסטינים הופקד בידי "המחלקה לחינוך ולתרבות לערבים" במשרד החינוך, שהוקמה במארס 1949 במטרה לתַרְבֵּת אותם, כפי שציין שר החינוך אז, בן-ציון דינבורג (דינור), בפתח ישיבתה הראשונה של המועצה לחינוך ולתרבות לערבים, "בדרך החדרת הטוב והנאה, המובחר והמעולה מן המורשת הרוחנית של הדורות הקודמים ושל הדור הזה לליבו של הדור הבא" (גנזך המדינה, ג – 5/2220); אך בה בעת, הפלסטינים היו גם אלה שנאסר עליהם לשוב לתרבותם, שהוגלו מעברם, שזיכרונם נתפס ככלי נשק מסוכן ולפיכך מן ההכרח היה לאסור עליו מלחמה (שמה של המחלקה לבדו עשוי לעורר בנו אי נחת, ולו בשל האופן שבו מזדהרת לפנינו באמצעותו "הבעיה" הערבית, התובעת את ייצורן של אסטרטגיות פעולה חדשות וחובקות-כל). תוכניות הלימוד נכתבו בירושלים, בשביל תלמידים ערבים אך בידי פקידים ציוניים: באוקטובר 1955, בתום בדיקת בחינות הבגרות בעברית של תלמידים ערבים, התלונן ישראל בן-זאב, הממונה על הוראת הערבית במשרד החינוך, על רמתם הנמוכה של מרבית החיבורים, והציע "להשמיט אידיליות שאינן מובנות לערביים ולבחור בפואימות כמו 'צדקיהו בבית הפקודות' ו'בין שני אריות' של יל"ג, 'דוד מלך ישראל' של ק. שפירא, הבלדה של טשרניחובסקי 'בעין דור' וכו'" (גנזך המדינה, גל – 4/1223). עבותות של השכחה, אלימות, פיקוח ואידיאולוגיה היטו שכם אל שכם כדי למחוק את מה שהוקע והוגלה אל מחוץ לכלכלה האתנוקרטית של החברה החדשה.

בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים הרעיפו הממשלה והכנסת תועפות של מחשבה על בעיית "החינוך הערבי". ועדת החינוך של הכנסת הקדישה לנושא נתח קבוע מישיבותיה; את חבריה העסיקו בעיקר שתי סוגיות – הכשרתם של מורים בבתי ספר ערביים, וספרי הלימוד לשימוש התלמידים הערבים. חברי הוועדה היו תמימי דעים שחיוני לפקח על המורים ועל הספרים כאחד, כדי להבטיח את נאמנותם למדינת ישראל, אך התלבטו באשר לעוצמת הפיקוח. בנוסף, העיב עליהם הקושי ליישב בין חיוניותם של אמצעי השליטה והפיקוח לבין מחויבותם הפומבית לקדם שוויון בין מערכת החינוך היהודית לערבית. פעם נוספת התגלתה הסתירה שבין יהדות לדמוקרטיה: כדי להבטיח את אופיה היהודי של המדינה לא היה מנוס מהפעלתם של אמצעי דיכוי ומהעדפת האינטרס הביטחוני, ואולם כדי להוסיף ולאחוז בדימוי הדמוקרטי של מדינת ישראל, חיוני היה להעלות על נס את ערכי השוויון, ההזדמנות השווה והחופש. באורח פרדוקסלי, הוצאתו לפועל של אתוס השוויון היתה מותנית בהחרפה שיטתית של אמצעי הדיכוי; למעשה, כדי לספק לפלסטינים השכלה, נחוץ היה בראש ובראשונה לעקור מן השורש את תרבותם ואת זהותם. ישיבות ועדת החינוך של הכנסת מסגירות את הדילמה הזו: כך, למשל, בפתח ישיבה שהתקיימה ב-28 בדצמבר 1949 אמר שר החינוך דינור כי "ביחס לחינוך הערבי, עלינו לתת להם חינוך כזה שיהיו נאמנים למדינה. מצד שני עלינו לתת להם את הרגשת השוויון המלא" (גנזך המדינה, כ – 22/4). ס. יזהר, חבר כנסת של מפא"י, אמר כי הוא מתנגד לספרי לימוד "מטעם"

מי כמונו נכווה מניסיונות כאלה שכפו עלינו ספרי לימוד 'מטעם'. ביקורת על ספרים, זה דבר אחד, וכתיבת ספרים לערבים, זה דבר אחר... כמובן שיש צורך בביקורת ובפיקוח עליהם, אבל יחד עם זאת אין להביא לעם הערבי ספר לימוד אשר מישהו אחר חיבר למענו (שם).

חבר הכנסת אידוב כהן טען כי זוהי תקופה מכרעת של עיצוב אופי העם הערבי, ולכן "צריכה להיות עין מפקחת עד כדי איסור ספרים מיוחדים" (שם), ואילו חבר הכנסת אליהו הכרמלי הציע כי "עד אשר יחברו ספרים אשר ישפיעו מרוחנו על התושבים", כדאי ללמד אותם ספר שכבר תורגם לערבית – התנ"ך (שם). הדיון נמשך בישיבה הבאה, שנערכה ב-4 בינואר 1950. ח"כ אברהם אלמליח הציע

לבדוק אם כל המורים הערביים במדינת ישראל נאמנים למדינה, כי הערבים לעולם לא יהיו "משלנו". הייתי רוצה שגם ספרי הלימודים שבהם מלמדים בבתי הספר הערביים יימסרו לבדיקה. עלינו לבדוק אם מלמדים עדיין באותם הספרים שלפיהם ארץ ישראל היא סוריה הדרומית, או מצרים הצפונית.

הערבים לעולם לא יהיו "משלנו": דומה כי הדברים הללו מבטאים נאמנה את הלכי הרוח ששררו בוועדה, כמו גם במשרדי הממשלה, שמדיניותם הוכתבה כמעט במלואה בידי האינטרס הביטחוני של חיזוק ההתיישבות היהודית בארץ, וכללה שימוש בטכניקות פיקוח שונות ובמניפולציות שלטוניות, שנועדו להבטיח התנהגות פוליטית נכונה וסוגים שונים של ציות ושיתוף פעולה. אי לכך, המורים בבתי הספר הערביים, כפי שכתב באפריל 1949 י"א בלום, המפקח הראשון על החינוך הערבי במשרד החינוך למפקד הממשל הצבאי, "צריכים להיות נציגינו ולעמוד משכמם ומעלה מעל לאחרים, והם צריכים לדעת ערבית במדה מספקת לא רק בעזרה בהוראה אלא גם כדי לדעת לעמוד על המשמר" (גנזך המדינה, גל-2921/4). חמש שנים מאוחר יותר, כתב שמואל שלמון, מנהל המחלקה לחינוך ולתרבות לערבים במשרד החינוך, תזכיר מקיף על החינוך הערבי: מעטים המורים הערבים, טען, המפיחים בגלוי איבה למדינת ישראל, ואולם הסיבה לכך אינה נאמנות כי אם הפחד פן יתגלו; בבתי הספר לא מתנהלת תעמולה גלויה נגד המדינה, ואולם תעמולה מוסיפה להיות נפוצה בכפרים, בבתים פרטיים, באסיפות ובמסגדים, והיא מנביטה את "חיידקי השנאה למדינה".

שלמון הציע להקים לערבים מרכזי תרבות במקומות שונים בארץ, שבהם ישוכנעו ב"צדק המוחלט שבהחזרת ארץ ישראל לעם היהודי", וכן "שמרכזי העם הערבי ויצירתו אינם כאן אלא במקום אחר, ושיהודים יילחמו עד אחרון האנשים על ארצם; שבמלחמה זו יושמדו הערבים במדינת ישראל; שהאוכלוסיה הערבית במדינת ישראל יכולה לשגשג הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית אם היא תגלה עמדה חיובית למדינה" (גנזך המדינה, פ-2/689). כל אותה עת הוסיפו ספרי לימוד פלסטיניים, שנאספו במלחמת 1948 ולאחריה, להיערם במחסני משרד החינוך.

הספרים שהופקעו

מיד אחרי הקמת המדינה הוקמו בערים יפו, חיפה, נצרת וירושלים מחסנים, שבהם נשמרו כ-40,000 ספרים, מרביתם ספרי לימוד, שנאספו ממוסדות חינוך ומבתי ספר ערביים במלחמת 1948. הספרים הועמדו תחת פיקוחה של המחלקה לחינוך ותרבות הערבים במשרד החינוך, והיו נתונים להשגחתם של פקידים וביורוקרטים, שגלי ההיסטוריה השליכו ברגע מסוים אל החוף: שמואל שלמון, סגנו דוד דואק, סמנכ"ל משרד החינוך י"ל בנאור, גזברים, אפסנאים, אנשי משרד האוצר, מבקר המדינה וחוקרי משטרת ישראל; כמשרתיה האנונימיים של האדמיניסטרציה, בוודאי לא היו מעלים בדעתם שיבוא יום ומישהו יעלה את שמותיהם מן האוב. ובכל זאת, מבנים נשכרו, הוקמו מדפים והתמנו פקידים שעסקו במיון הספרים, וכפי שניווכח עוד מעט גם במכירתם. כבר ב-15 באוגוסט 1948 הוציא המושל הצבאי ביפו, מאיר לניאדו, צו שנועד למנוע ביזת ספרים והוצאתם אל מחוץ לתחומי העיר. "על המשמר" דיווח ב-1.9.1948:

אסור להוציא שום ספר ערבי מתחום העיר יפו. ועדה שמונתה על ידי שר המיעוטים, בראשותו של ד"ר ישראל בן זאב, מומחה לספרות והיסטוריה ערבית, תאסוף את כל הספרים הערבים ביפו ותרכזם בתוך העיר. כל אדם בשטח העיר, אשר ברשותו כל ספר שהוא, מכל סוג שהוא – יודיע למשרדי המושל כדי שהממונים על כך יבואו לקחתו.

הספרים שנאספו ביפו רוכזו בספרייה אשר הוקמה במיוחד לשם כך בג'בליה (היום גבעת עלייה). ב-18 במאי אותה שנה, הגיע דוד בן גוריון לביקור ביפו, כדי לעמוד מקרוב על מצבה של העיר, שבאותה עת, שלושה שבועות לאחר שנכבשה בידי האצ"ל, כבר התרוקנה כמעט כליל מתושביה הערבים . כך כתב בן גוריון ביומנו בציניות שאפיינה את כתיבתו על גירוש הערבים: "נסעתי ליפו. העיר כמעט ריקה. פה ושם ערבי מתורבש. הנמל ריק, אבל המחסנים מלאים... לא יכולתי להבין: איך תושבי יפו עזבו עיר זו?" . את דעתו בנוגע לעתידה של יפו הביע כחודש מאוחר יותר, ב-16 ביוני: "עלינו ליישב את יפו. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל אביב לא עשתה מלחמה ביפו, יפו היא שעשתה מלחמה בתל אביב. אסור שדבר זה יחזור. לא נהיה 'חסידים שוטים'. החזרת הערבים ליפו אין בה צידקות אלא איוולת" (525). ב-9 בדצמבר שב ליפו פעם נוספת, והפעם לקחו אותו מארחיו למחסן הספרים. בן גוריון כתב ביומנו: "ביקרתי עם ששון הספרייה הערבית של מדינת ישראל ביפו. ריכזו רבבות ספרים ערבים. עובדים שם צמח ו[ד"ר ישראל] בן זאב. עוד לא מיינו ורשמו הספרים. ממשיכים באוסף" (שם, 871). עתידם של הספרים היה קשור ללא הפרד בגורל תושבי העיר הערבים.

משרד האוצר הקצה למחסני הספרים תקציב, ככל הנראה זעום למדי: בין 1953 ל-1958 שב והתלונן שלמון שתקציב "הספרייה הערבית" – השם הכולל של מחסני הספרים – אינו מספיק, ועקב כך, טען, נגרם נזק לספרים ופוחת הרווח שניתן להפיק מהם. בארבעת המחסנים יחד הועסקו אפסנאי אחד ושלושה פקידים. הספרים הסגירו משהו מן האנתרופיה של הספרייה, תערובת פלאית של סדר ואנדרלמוסיה, ובה בעת, בשל "בעיית החינוך הערבי", העמידו הספרים בפני המחלקה לחינוך ולתרבות הערבים בעיות חמורות. ב-30 באפריל 1953 כתב דואק לשלמון על רשמיו מסיור במחסן הספרים הערביים בירושלים:

בסיור במחסן הספרים הנ"ל עמדתי על המספר הרב של ספרי לימוד וקריאה ערביים הנמצאים במחסננו הארעי בירושלים. חלק ניכר מספרים אלה ארוז בחבילות והוגדר לפי תוכנו. חלק אחר נמצא עדיין לפני הספירה והסדור... אין ספק שיש לבדוק את הספרים האלה מבחינת התוכן והתועלת שהם יכולים להביא למפעל החינוך הערבי, ואני מניח שיש לך ידיעות על הנושא הזה (גנזך המדינה, גל- 5/1429).

בסוף 1948 הוחלט למכור את הספרים. היה זה דפוס פעולה ייחודי: הספרים, שנלקחו במלחמה ובעקבותיה מבתי ספר ערביים, נמכרו מחדש לפלסטינים שנותרו בארץ, לאחר שתוכנם נבדק ואושר בידי פקידי משרד החינוך, כלומר לאחר ש"הידע שלהם" הפך ל"ידע שלנו" על הנעשה בתרבותם . חלק מהספרים נמכרו ישירות לבתי ספר ערביים, ואחרים הוצעו לציבור במכירות פומביות שמשרד החינוך ערך מעת לעת בערים הגדולות. חנא אבו-חנא, סופר, משורר ואיש חינוך פלסטיני, יליד הכפר ריינה ליד נצרת, פקד את אחת המכירות הללו: "בתחילת שנות השישים", סיפר, "שמעתי שמשרד החינוך מקיים מכירה גדולה של ספרים שנמצאו בכל מיני מקומות. זה היה בחיפה, במחסן גדול ברחוב אלנבי. כל מי שרצה לקנות הלך וקנה. גם אני הלכתי לשם – היו שם בעיקר ספרי חינוך, אבל גם ספרים אחרים, כולם בערבית. אחד הספרים שקניתי היה שייך לד"ר מוחמד יוסף ניג'ב, שהיה מורה והבעלים של ספרייה גדולה: השם שלו היה רשום על גבי הכריכה הפנימית. אני מכיר את ניג'ב. באותו זמן הוא כבר לימד באוניברסיטה האמריקאית בביירות. אחרי שקניתי את הספר שלחתי לו אותו לביירות, דרך ידיד אמריקאי שהתגורר באירופה". לדברי אבו-חנא, אף שניג'ב לא היה בפלסטין ב-1948 – הוא גדל במג'דל (תושביה גורשו בתחילת שנות החמישים, זמן רב אחרי המלחמה, והכפר נהרס כליל, היום אשקלון) ועזב את הארץ טרם פרוץ הקרבות – הגיעה לאוזניו הידיעה על אודות הספרים שנלקחו מביתו. "אחרי שהספר הגיע לידיו הוא שלח לי מכתב, שבו הוא כתב לי שגניבת הספרים היא חלק מהנכְּבָּה. באיזושהי צורה, אמר, האירוע הזה מסמל את הנכבה במובן התרבותי שלה" .

מכירת הספרים שנבזזו הכניסה כסף לקופת המדינה: במאי 1954 כתב סמנכ"ל משרד החינוך, י"ל בנאור, לממונה על התקציבים במשרד האוצר: "בשנים 1949-1950 קיבלנו מן האפוטרופוס על נכסי נפקדים וכן ממקורות אחרים מספר רב של ספרים, בעיקרם ספרי לימוד ערביים. את הספרים האלה אנו מוכרים לבתיה"ס" (שם). במכתב פירט בנאור את ההכנסות ממכירת הספרים: בין השנים 1949-1954 הסתכמו רווחי המכירה ב-17,360 ל"י, שווה ערך לכ-210 אלף שקל במונחים של ימינו.

בשל הסכומים הללו, ולנוכח הטרחה הכרוכה במיון הספרים ומכירתם, ביקש בנאור ממשרד האוצר להגדיל את תקציבי הספרייה הערבית בסכום של 2,000 ל"י לשנה. משרד האוצר סירב להיענות לבקשה: "הננו עומדים בסימן הקמוצים בתקציבי כל המשרדים כולל משרדכם...", השיב הממונה על התקציבים לבנאור באמצע יוני 1954, "ולא יהיה זה מן ההיגיון להוסיף מצד השני עובדים לעבודה שנעשתה עד עתה בצוות העובדים הקיים. הננו משוכנעים כי תמצאו אפשרות להמשיך בעבודה כסדרה, כפי שהיה נהוג עד כה" (שם).

ואולם, בתנאים ששררו קשה היה להוסיף ולקיים את העבודה כסדרה. בראשית שנות החמישים נערמו מכשולים זה על גבי זה, כדי לשבש באורח כמעט חסר תקנה את עבודת הספרייה הערבית: בשל מחסור בכוח אדם התגלו קשיים במיון הספרים ובטיפול בהם. כל אותו זמן הגיעו עוד ועוד ספרים, שלא נמצא מקום לאחסנם. ספרים הועברו ממחסן אחד למשנהו, ללא רישום ובקרה. בהיעדר רשימת מצאי, מן הנמנע היה לעקוב אחר מסלולם, ואף לנהל רישום מסודר של הספרים אשר נמכרו מחדש לבתי ספר ערביים – אי אפשר היה. מדי פעם נערכו ספירות מלאי, שהצביעו על חוסרים מטרידים, ואם לא די בכך, את מחירי הספרים קבעו פקידי הספרייה, לעתים קרובות באורח שרירותי ועל דעת עצמם. שלמון ובנאור סברו כי אין להם די ידע המאפשר להעריך נכונה את מחירי הספרים. לא רק קופת האוצר נפגעה מכך; מעת לעת הגיעו גם תלונות של צרכנים ערבים, שהתרעמו על בלבול והיעדר אחידות. בנובמבר 1953 הגיעו הדברים לידי חשד למעשים פליליים, ובנאור ביקש את עזרת משטרת ישראל: "יש לנו חשש רציני", כתב לאגף החקירות במטה הארצי, "שנעשו מעשים שיש בהם משום עברות פליליות ברכוש משרד החינוך ע"י עובדים ומורים. נבקש לשלוח אלינו נציגכם על מנת לקבל פרטים ולהתחיל בחקירה..." (שם). חקירת המשטרה נמשכה כמה חודשים, ובאמצע מארס 1954 דיווח י. קאופמן, מפקח ראשון במחלקה הפלילית, לבנאור על סיומה: "החקירה העלתה כי המחסן מנוהל ע"י חנא חזן אשר נסתייע מדי פעם בפעם בעזרתו של המורה סלים תופיק. המורה, מבלי לדעת כי מחיר הספרים עומד להשתנות, מכר את הספרים במחיר הרגיל ולאחר שנודע לו על השינוי הפסיק את המכירה. את תאריך המכירה שינה בתום לבו מאחר שלא רצה שביום אחד יופיעו שני מחירים שונים. איש לא נהנה מהשינוי הזה ואיש לא היה יכול להיות מרומה ע"י הזיוף" (שם). בהעדר אשמה פלילית, החליטו החוקרים לגנוז את החומר.

גם אם לא היתה אשמה פלילית, שלטה במחסנים אנדרלמוסיה גמורה, שלא נעלמה מעיניו של מבקר המדינה. בתחילת 1954, בסדרה של תכתובות בינו לבין מנהל המחלקה לחינוך ותרבות לערבים וסמנכ"ל משרד החינוך, דרש המבקר להשליט סדר במחסנים ולהכפיפם לכללים של מינהל תקין. בביקורת שערכו אנשיו במחסני הספרים, התגלו ממצאים קשים, והמבקר, במכתב שנשלח לבנאור בפברואר 1954, דרש לקבל עליהם תשובה: כיצד ייתכן, שאל, שבין 1949 ל-1953 נקבעו מחירי הספרים לפי לוח מחירים שנקבע בשעתו בידי שלטונות המנדט, ורק באוקטובר 1953 ערך הממונה על המחסנים לוח מחירים חדש? וכיצד אירע שלאחר קביעת לוח המחירים החדש "נמכרו עוד ספרים במחירים המוזלים הקודמים"? באשר למחסן בירושלים, המבקר התלונן על שלא מצא רשימה מפורטת של הספרים שהועברו לספרייה הלאומית, ובספרייה של הסמינר הערבי ביפו, שבו נמצאו כ-4,000 ספרים, לא מתנהל רישום נאות בספרי המלאי, ו"אלפי ספרים המאוחסנים בבי"ס חסן ערפה ביפו לא נספרו ולא מוינו עדיין".

ב-9 במארס השיב בנאור בפירוט לטענותיו המבקר:

השתלשלות העניינים איננה בדיוק כמתואר במכתבכם. ספור המעשה הוא כך. בערך בסוף 1948 העבירו לידינו מחסן ספרים בחיפה שהשאיר מי שהיה המפקח המחוזי בצפון. קבלתי את המחסן אך לא יכולתי לבדוק בדיוק אם מה שהיה בו התאים לרשימות שעשו אלה שמסרו אותו ושאינני זוכר כעת בדיוק מי הם היו. התחלתי למכור ספרים מן המחסן הזה לביה"ס ערבי שפתחנו בחיפה. אחרי זה המשכנו למכור ספרים מאותו מחסן גם לבתי"ס אחרים בגליל. במרוצת הזמן, כלומר בשנת 1949 ואולי אף בשנת 1950 נוספו למחסן זה ספרים שנלקטו בטבריה ובצפת.... ב-1948 התחילו אסוף ביפו ובסביבתה, בעיקר ד"ר בן-זאב, ספרים ערביים ולועזיים מחנויות ומבתים נטושים. הספרים האלה רוכזו ב'בית הירוק' ביפו, ומהם הקים ד"ר בן זאב את הספרייה הערבית בחסות משרד המיעוטים ואחר כך משרד החינוך... לאחר מכן, באמצע שנת 1949, העביר האפוטרופוס אלינו את כל הספרים שהיו במחסנו ביפו ואת אלה העברנו למחסנים ב'בית הירוק'. כתוצאה מזה נתמלאו המחסנים ב'בית הירוק' עד אפס מקום ולא היתה כל אפשרות למיין את הספרים בצורה מזורזת מחוסר מקום. על הספרים האלה נוספו עוד ספרים שלקחתי בבאר שבע ובמגדל-אשקלון וכן במקומות אחרים. בסופו של דבר הועברו הספרים האלה מן המחסן ביפו לירושלים בסוף 1951 (שם).

בהמשך המכתב התייחס בנאור אחת לאחת לטענות המבקר: המכירות, טען, לא בוצעו על פי לוח המחירים של שלטונות המנדט. כבר ב-1949 הועלו המחירים, ותהליך ההעלאה נמשך כל הזמן באורח הדרגתי; ספירת המלאי העלתה אמנם כי חסרה כמות נכבדה של ספרים במחסן בחיפה, אך יש לייחס זאת למחסור בכוח אדם. ולבסוף, באשר לתלונת המבקר על כך שמכירת הספרים הופקדה בידי עובד ערבי, כתב בנאור כי "הטלנו את מכירת הספרים על המפקח הערבי משום שלא היה לנו מישהו אחר שאפשר היה להטיל תפקיד זה עליו" (שם).

באביב 1954 ערכו עובדי מבקר המדינה ביקורת נוספת במחסני הספרים, וגילו כי מדצמבר 1953 חל שינוי לרעה בשטח הטיפול בספרים, "בזה שהטיפול כולו (היינו החזקת המחסן בירושלים והעברת הספרים לחיפה, קבלתם, רישומם, איכסונם ומכירתם שם) הופקד עתה לידי עובד אחד בלבד שאין עליו כל פיקוח שהוא מטעם הנהלת המשרד" (שם). במיוחד התרעם המבקר על כך שלא נמצא עדיין פתרון לבעיית קביעתם של המחירים והאחדתם: הספר 'מוכתאראת ג'ורג'י זידאן', למשל, נמכר ב-18.12.53 במחיר של 1.250 לירות, וחודש מאוחר יותר ב-0.650 לירות בלבד. "לאור העובדה שהמדובר הוא כאן ברכוש ניכר", חתם המבקר את מכתבו, "הכרחי הוא לדעתנו שתייחסו תשומת לב מיוחדת לתיקון מהיר של כל הליקויים עליהם הצבענו בדו"ח זה" (שם). חודש אחר כך נדרש שר החינוך לתת את דעתו לנעשה בספרייה הערבית: "מתברר", כתב, "שחלק לא קטן מספרים אלה לא יצלח לשימוש בבי"ס ונהיה אנוסים להכריע מה לעשות אתם, אם למכור אותם למוכרי ספרים או לבתי חרושת לנייר" (שם).

בינתיים, על כל פנים, התרחשו במחסני הספרים דברים נוספים. בדצמבר 1954 דיווח דואק לשלמון כי בהיעדר אצטבות, הוא נאלץ להניח חלק מהספרים במחסן יפו על רצפה, ש"חלק ניכר ממנה עשוי מביטון לא נקי אולי מעורב עם זפת ואם שמים או נופלים עליו ספרים הם מתלכלכים במהירות ומאבדים מערכם" (שם). באותה עת נעשו ניסיונות ראשונים להקים את "קרן הספר הערבי", מפעל משותף למשרד החינוך, הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית, האוניברסיטה העברית והוצאת הספרים עם עובד, שנועד לתת מענה למחסור בספרי לימוד ערביים, ובד בבד לסייע בחינוכם של הפלסטינים תושבי הארץ. מטרות הקרן מופיעות בתקנון שנוסח בחודש מאי 1955: "הוצאת ספרים בלשון הערבית, מכל הסוגים, ספרי למוד, קריאה ועיון, במקור ובתרגום, לתלמיד ולנער, למורה ולכל איש משכיל, לאכר ולפועל, בהתאם לצרכים החנוכיים והתרבותיים של אזרחי המדינה דוברי ערבית; להוציא כתבי עת חנוכיים ותרבותיים בלשון הערבית; לעודד בעלי יכולת ונטיה, בין המורים בבתה"ס הערביים ובין אחרים מחוצה להם, לעבודת חבור ותרגום של ספרים, לפי תכנית פעולותיה של הקרן" (גנזך המדינה, גל – 4/1223). בשנים הבאות התנהלה הקרן בעצלתיים, ובין השנים 1955 ל-1960 פורסמו על ידה רק מספר מועט של ספרי לימוד וספר או שניים של ספרות יפה (מכתב י"ל בנאור לשר החינוך, 8 בינואר 1961, שם). בינואר 1961 נכרכה הקרן במעין שערוריה: לדעת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, הקרן נכשלה בתפקידה כאשר החליטה לפרסם את הספר "אנא אחיא", הכולל דברי שטנה נגד יהודים. בעמ' 258, למשל, כתבה המחברת "ולד מתנועע וגדל בגופה של שכנתנו היהודיה המלוכלכלת", ובעמ' 306-304 מעלה הדוברת לפני רוחה את הריונה, וכותבת: "ואילו נתקיים חלומי והיה לי ילד, האם ירצה שנכין אותו ללחום נגד היהודים במקום נגד הקומוניזם?" (שם). בעקבות האירוע התפטר שלמון מתפקידו בהנהלת הקרן.

בדצמבר 1955 התעניין נשיא המדינה, יצחק בן צבי, באפשרות לקבל לידו את המילון הערבי "הבוסתן"; לשכת סגן שר החינוך העבירה את בקשתו לטיפולה של המחלקה לחינוך ולתרבות הערבים (גנזך המדינה, גל – 5/1429). מוסדות אחרים נהנו אף הם מהשלל: ביוני 1957 הודה מנהל הסמינר הממלכתי-דתי למורות ולגננות בירושלים למשרד החינוך על תרומה גדולה של ספרים ערביים. מעת לעת גילתה גם מחלקת מדעי המזרח בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי עניין בספרים שנשמרו בספרייה הערבית. בפברואר 1957 העביר מנהל המחלקה, ד"ר אלי אשתור, לידי י"ל בנאור רשימה של 111 ספרים שהמחלקה חפצה לקבל לידה. כמה שבועות אחר כך ביקש בנאור את רשותו של החשב הכללי במשרד האוצר להעברה. החשב הכללי העניק את אישורו להשאלה, בתנאי שהספריים יירשמו באינבנטר הספרייה. זמן מה אחר כך דיווח בנאור למנהל הספרייה הלאומית על השלמת התהליך: הוא ביקש לשלוח אליו נציג הרשאי לחתום על קבלת הספרים, והוסיף כי רצוי שהביקור יהיה באחד מהימים ראשון, שלישי או רביעי (שם).

ב-1955 נקלעה הספרייה הערבית לסחרור נוסף, הפעם בשל העברת מחסן הספרים הערביים בחיפה מרחוב מאיר לרחוב הבנקים. מהתכתובות השמורות בגנזך המדינה עולה כי ב-23 ביוני ביקש דואק מהאפסנאי הראשי במשרד החינוך לספק לספרייה הערבית פועל שיעזור בסידור המחסן במשך ארבעה עד ששה ימים. ככל הנראה, התבצעה ההעברה למחרת היום, שכן ב-26 ביוני דיווח דואק לשלמון על כישלונה: "ההעברה בוצעה כעת בצורה בלתי סדירה ומזורזת וניתן לנו רק החדר שעל הגג שהוא קטן למדי; המלאי הוכנס לחדר זה בערבוביה שלמה, ויש לסדר אותו מחדש כדבעי... כתוצאה מהעברה זו אין אנו יכולים להיות אחראים על שום חומר במלאי, כי הסבלים זרקו את חבילות הספרים שאריזתם נותקה והספרים פוזרו לכל עבר, והיה צורך לאסוף אותם ולהעלאתם 4 קומות מקום המחסן החדש; אגב היה לנו סולם חדש שנעלם..." (שם).

מנהל משרד החינוך בחיפה, רפאלי, שמתוקף תפקידו היה אחראי על ההעברה, כפר בהאשמות נגדו: תנאי ההעברה, טען, היו מאוד בלתי נוחים; הסבלים הסתלקו בתום היום הראשון ולא חזרו למחרת לעבודה; מר דואק עצמו עזב את חיפה בשתיים אחר הצהריים כדי לשוב לירושלים, מבלי להתחשב בצרכי העבודה, וביום השלישי לא הגיע כלל; בנוגע לסולם, הוא ניתן לעובדי מע"צ בזמן סידור האצטבות, שהבטיחו להחזיר במקומו סולם קטן אחר. בסיכומו של דבר, הוסיף רפאלי, "עשיתי בזמן העברה זו כמיטב יכלתי, עבדתי קשה בשני הימים האלה. שמרתי על הרכוש של מדינת ישראל יותר מאשר את רכושי ובריאותי. קמצתי למדינה בהעברה זו בערך 110 ל"י... מה היה עלי עוד לעשות ולא עשיתי?" (שם).

כזכור, כבר בנובמבר 1954 הועלתה האפשרות לפיה לא יהיה מנוס מלהשמיד לפחות חלק מהספרים שנשמרו במחסני הספרייה הערבית. בשנים הבאות הלכה ההצעה והבשילה, בכפוף לנסיבות: במחסני הספרייה נותרו רבבות ספרים, שהפלסטינים סירבו לגלות בהם עניין; אחזקתם של המחסנים עלתה לקופת המדינה ממון רב, ואילו ההכנסות ממכירת הספרים פחתו בהדרגה; הספרים גם לא היו שייכים לאיש (בניגוד ללבטי הנפש והספקות שליוו את ביזת הספרים בירושלים בידי עובדי בית הספרים הלאומי, הרטוריקה של עובדי הספרייה הערבית נעדרת אפולוגטיקה באורח מוחלט). ולבסוף, חלק מהספרים נאסרו למכירה מסיבות חינוכיות וביטחוניות. את זיכרון הדברים הבא, "מישיבה בקשר לחיסול ספרים ערביים שהגיעו למשרד החינוך עם קום המדינה והנמכרים בחלקם לבתי"ס ערביים בארץ" (שם), שהתקיימה באפריל 1957 , ראוי לצטט בהרחבה (הכתיב המלא הוא שלי):

מאחר והמפקחים על לימוד הערבית בבתי"ס: מר שלמון – מנהל המחלקה לחינוך לערבים; מר מיכאל מוראד – מפקח; מר ס. שמאי – מפקח, חתמו על רשימת ספרים שלדעתם אינם מתאימים לשימוש בתיה"ס הערביים בארץ ובחלק מהם נמצא חומר נגד המדינה והפצתם או הוצאתם לשוק עלול לגרום נזק למדינה. והספרים רשומים בספר המלאי של המחלקה לחינוך הערביים ללא רישום ערך כספי והרשימות החתומות ע"י המפקחים.... כוללות 23,004 ספרים הנמצאים במשרדנו בתל אביב וכן 3,311 ספרים במשרדנו בחיפה. הוחלט: למכור את הספרים בתל-אביב בעזרתו של מר ברגר ובחיפה בעזרתו של מר רפאלי כפסולת נייר בהתאם להוראות החשב הכללי, לזוכים במכרז לקנית פסולת נייר, תוך הבטחה שפקיד מהמחלקה לחנוך לערבים יצטרף להובלת הספרים ויהיה נוכח בשעת טחינתם, ע"מ להבטיח שהספרים לא יוצאו לשוק" (שם).

על ההחלטה חתומים פקידי משרד החינוך: מנהל המחלקה לאספקה ושרותים משקיים, האפסנאי הראשי ומנהל ענף לאספקה משרדית.

תהא זו טעות להניח, אני סבור, שלספרים לא היו בעלים, ולכן ניתן היה להשמיד אותם. למעשה, ההפך הוא הנכון: כדי להכחיד את ספרי הפלסטינים, נחוץ היה להבנות שיח ביורוקרטי ואדמיניסטרטיבי, נטול בני אדם; אחרי הכל, בדיון בגורלם ובתפקידם של ספרי הפלסטינים השתתפו יהודים בלבד, והוא נועד לייצר מחדש את גבולותיה המובנים-מאליהם של הקולקטיביות היהודית. הדיון הזה היה חלק משיח השליטה, ולא חלק מהשיח הציבורי . בנוסף, הרתיעה, אולי אפילו הזעזוע, שאנו עשויים לחוש לנוכח הכחדתם של הספרים, היא ביטוי לסנטימנט הומאניסטי: ללא ספרים, ההיסטוריה נאלמת דום, היצירה משתתקת, המחשבה קופאת על מקומה, המדע מתעוות והרוח האנושית כולה נדמית כנתונה תחת מתקפה. אם ספרים הם נשאיה של הציוויליזציה, הרי שפגיעה בהם פירושה שיבה אל הברבריות. עם זאת, הכחדת ספרי הפלסטינים התרחשה בעידן של תמורות מקיפות ביחס לנכסי תרבות של נתינים ואויבים כאחד: בשעה שהשיטה המועדפת על הקולוניאליזם היתה ביזה ולא הכחדה - נכסי התרבות נשדדו באורח שיטתי ומקיף, אך נשמרו היטב במוזיאונים ובספריות של אירופה - המאה העשרים טיפחה צורות חדשות וקטלניות של התמודדות עם רכוש תרבותי; היא התאפיינה בהרס שיטתי של תרבות, ספרים וספריות, שלא היה עוד התוצר הבלתי מתוכנן של מלחמות, כיבושים ורשע פוליטי, כי אם חלק בלתי נפרד ממנו. "מה שאני מכנה Libricide", כתבה רבקה קנות', "נמצא בין ה-Genocide ל-Ethnocide. הוא קשור לשני המושגים הללו ומשלים אותם, בתוך ההקשר הרחב של האלימות הקיצונית של המאה העשרים" .

השמדתם של של 26,315 הספרים התנהלה בעצלתיים. בתחילת יוני 1957 כתב מנהל מחלקת אפסנאות לשלמון כי הוא מצטער שלא חלה התקדמות ב"חיסול הספרים הערביים... למרות שההסדר נגמר בצורה עקרונית עם החשב הכללי וכפי שהודעתי לך, יש בידינו לכסות הוצאות העובדים במיון הספרים. בינתיים נסתיים גם מכרז של החשב הכללי למכירת פסולת הנייר ואנו יכולים להתקדם" (שם). בשנים הבאות המציאה המחלקה לתרבות ולחינוך הערבים רשימות ארוכות בערבית של ספרים הראויים להשמדה. הנה שמות כמה מהם: "סיפורים על נשים בנות תמותה", "ההיסטוריה המצולמת של הכתב", "התרנגול הפיקח", "ידידו של התלמיד", "אנציקלופדיה של ימי הביניים", "תמונות אירופאיות", "העולם החדש", "ספר הצופים הפלשתינים", "ההיסטוריה המצולמת של הגיאוגרפיה" (כרכים א' וב'), "שלושה גיבורים מפורסמים של ההיסטוריה הערבית", וכן הלאה, על פני עמודים רבים (שם). כל הרשימות נכתבו בסדר מופתי על גבי ניירות רשמיים. בראש העמוד הופיעה הכותרת "מדינת ישראל", ותחתה המלים "רשימת סחורות שאינן טובות לשימוש".

מסה קודמת של גיש עמית ראתה אור במטעם 8

דף הבית > מטעם 12 > גיש עמית - "למכור את הספרים לזוכים במכרז לקניית פסולת נייר"