דף הבית > מטעם 12 > חנה ש. קולר - "רק לא לדרוך על פנים"

 


 

חנה ש. קולר

"רק לא לדרוך על פנים"

ביוגרפיה של תופרת, נולדה במאטיק (ליטא), מתה בתל אביב

ציפור הצטרכה לחצות עם גוזליה את הנהר הסוער. לקחה את הגוזל הראשון. באמצע הנהר שאלה אותו: "כשאני אהיה זקנה, גם תיקח אותי על הכנפיים"? "בטח" ענה הגוזל. זרקה אותו האם למים. לקחה האם את הגוזל השני, וגם הוא ענה אותה תשובה. גם אותו זרקה האם למים. הגוזל השלישי ענה: "לא, לא אקח אותך על כתפי, כשתהיי זקנה". "למה?" שאלה האם. "כי יהיו לי ילדים משלי ואותם אני אצטרך להעביר את הנהר". את הגוזל הזה העבירה האם לגדה השנייה. הסיפור הזה מציק לי. את המטומטמים מטביעים?

כינים

"את רואה את החור הזה כאן? על החור הזה קיבלתי הרבה כסף מהגרמנים. הרופא של השילומים שאל אותי אם עשו עלי ניסיונות. צחקתי ואמרתי, 'איזה ניסיונות דוקטור, זה היה מַחְבּוּאָה לכינים'. היה שם פצע קטן והכינים הגדילו אותו. כשהגרמנים בשטוטהוף לא ראו, היינו יושבות על הדרגשים ומנקות אחת את השניה. הכי קשה היה להגיע לתפר בין השרוול לגב. מערקע, הלאגער שוועסטער שלי (אחותי-למחנה, אחותי-לצרה), היתה מגיעה לתפר ומנקה ומנקה, אַ מחייה. 'ואיזה ניתוח היה לך כאן?' (בעורף, על הגב, היתה צלקת שנראתה כמו תפירה גסה של חתך לרוחבו של עמוד השדרה). 'אותו דבר, דוקטור, הכינים'. הקיר היה שחור מכינים. אי אפשר היה לברוח מהם."

"סיפרתי לך על וילנה?

על מה שהיה שם, בעיירה, בווילנה, בגטו, במחנה העבודה, בקובנה, במחנה הריכוז בשטוטהוף, במחנה העקורים באשבגה, סיפרה וסיפרה וסיפרה וסיפרה, יידיש ועברית. "את זה עוד אף פעם לא סיפרתי לך", ככה התחיל כל מונולוג. "סיפרתי לך על וילנה? בגיל 13 שלחו אותי ללמוד תפירה. בכיתי נורא שאני רוצה ללמוד בסמינר בווילנה. אבל לאבא שלי לא היה כסף ושלחו אותי לדלהינוב להיות שוליית חייטים. גרתי אצל הדודה שלי שהיתה בעצמה אלמנה עם שלוש בנות. מבשלת טובה מאד. פירנסה את עצמה ואת הבנות בכבוד. כשהיה סיום של איזה מסכת בתלמוד היא הכינה את הכיבוד. הבנות שלה הלכו לבית ספר וכשהן הכינו שיעורים או קראו סיפורים, אני, ששכבתי על התנור, הקשבתי וזכרתי. ככה הכרתי את מופסאן. אחר כך שכרתי חדר. הרבה צעירים באו. עבדתי והייתי מקשיבה לדיסקוסיות בין קומוניסטים, בונדיסטים ורוויזיוניסטים. את יודעת, בעולם יש שלושה אנשים שיודעים טוב מאד לנאום. הראשון זה היטלר, אחר כך ז'בוטינסקי ובן גוריון. אני זוכרת שהלכתי לשמוע את ז'בוטינסקי והוא נאם על זה שהיהודים נשארים בגולה ומי יודע איזה אסון יהיה להם. הוא נתן משל וסיפר על אשה אחת בהריון שנורא התחשק לה לאכול חזיר. הלכו לרב ושאלו בעצתו. הרב אמר: אין מה לעשות, האשה במצב מיוחד, תנו לה חזיר. אז האשה אומרת: שהשוחט ישחט אותו שחיטה כשרה. אומר הרב: כל החזיר הוא טריפה, אז את רוצה שהשחיטה תהיה כשרה?" והנמשל? אמא שלי לא זכרה את הנמשל.

אבא שלי

"איפה עובד אבא?" כאן היו פניה חתומות. כאן שתקה. אבא הגיע, כשישנתי, בבוקר ישן, ואסור היה להפריע לו. "אבא, איפה אתה עובד?" עצמאי. אחר כך שמעתי "קלוּבּ", ואחר כך "זוגות ג'וקר", ואחר כך "הַלוֹנְיָה הזאת'י היא כזה מַזַלִיקִי". יום אחד באתי לקלוּבּ שלו ברחוב פינסקר, במכנסי עבודה מבית הספר החקלאי, ואבא כעס וקנה לי מכנסיים וחולצה. תמיד היה לו כסף עטוף בעיתון מתחת לכרית ובכיס הבגד ממחטה נקייה ומגוהצת. פעם צעדתי במפגן האחד במאי באלנבי וליד השוק הפולני עשיתי שלום והוא תפס לי את היד חזק-חזק ושמַח. אני המשכתי לצעוד עד מגרש הכדורגל ביפו. ואחר כך ראיתי אותו יושב בבית קפה עם רוּזָ'ה, הבלונדינית הדקיקה. כל מיני אנשים ישבו שם: בֶּרמן, שנשף על כל מטבע זהב, ייבש במטלית פלנל והוסיף לאוסף, המורה מטבריה שכל חופשה מבית הספר שיחק עד שלא נשאר לו כסף לאוטובוס, והיה עזריאל היווני, וסנדר השותף, שבא אלינו לאיזה חגיגה, שתה קוניאק מכוס תה וזימר חזנות, נפתלי שחי לבד וגם מת לבד באיזה בית מלון זול, והיה מחרובסקי – הצייר (הוא היה, אני חושבת, סייד, אבל אבא שלי קרא לזה צייר). היתה גם נינה השיקסע במטבח ובניקיון והיו גם אורחים מאמריקה, ג'ו סטאשר ומאיר לנסקי. הם שיחקו ואת כל הרווחים שלהם חילקו לנינה ולמוניה שהיה חֵירש, בלי שיניים, בלי משפחה, בעל עיניים קטנות מתרוצצות ומחייכות. ביום עבד במשביר המרכזי ולאחר העבודה "גר" בקלוב, ישן בתוך אמבטיה. הוא היה אחראי לכך שאף קלפן לא יקום ממקומו, דאג שיאכלו וישתו ליד השולחן, נקניקים לא כשרים, גבינות, לחם, שתייה משוק הכרמל. אבא הביא הביתה נקניק עטוף בנייר כסף. רק הוא אכל ממנו. אנחנו לא. אמא אמרה שזה רק של אבא, היא הקפידה לאכול כשר אבל לא זרקה את הטרפה מהבית. "שיישרף המקום הזה וכל מי שיושב שם", אמא שלי היתה אומרת. פעם שאלה אחותי את אבינו: "אבא, למה אתה אף פעם לא מדבר עם אמא?" ואבא אמר: "קצת הפסקה".

בעלי

מתי בפעם הראשונה שמעתי מאמא שלי את המלה "בעלי"? הייתי כבר די גדולה. לפני הצבא. אמות הספים לא זעו. גם לא נפתחה "שיחה" ולא הסבר. אחר כך, כשרצתה להזכיר את בעלה – את האיש שאהבה, שמת בשואה, היתה מכנה אותו "הבחור שאחר כך הייתי מאד בידידות איתו".

האחרון

"השחרור שלי משטוטהוף היה בשלושה במאי 1945. קודם הסתובבתי קצת בפולין. כבר לא חזרתי לווילנה. הגעתי ללודז'. פגשתי צועניה שפתחה לי בקלפים ואמרה לי: 'את חושבת שנשאר לך מישהו מהמשפחה, אבל תדעי לך שאין אף אחד.' בדרך כלל צועניות אומרות לך מה שאתה רוצה לשמוע, אבל היא אמרה את האמת, אז בכיתי יום שלם והבנתי שאני צריכה להתחיל לחיות. קניתי מכונת תפירה. התחלתי לתפור, עם הכסף שהרווחתי קניתי טבעת נישואין ותפרתי אותו לתוך ביטנת המעיל. אחר כך השתמשתי בטבעת. שמעתי שבגרמניה יש רשימות, אז נסעתי לגרמניה למחנות העקורים, אולי בכל זאת אמצא מישהו. בסוף 46' הגעתי לאשבגה. מצאתי את פייגע, הבת דודה שלי, ורחמיאל, בעלה. הילדים שלהם נעלמו באופן לא ברור. אני לא רוצה לדבר על זה. עיזרקע הגדול ומירלע הקטנה. אני לא זוכרת את השמות של כולם. פייגע היתה לפני המלחמה בת עשרים-ושבע עם חמישה ילדים. בימים הראשונים גרתי איתם בחדר. אחר כך מצאתי חדר ליד השירותים המשותפים. יום אחד הלכתי ברחוב עם פייגע ובכיתי לה שאני לא רוצה לחיות, שאין לי בשביל מי לחיות ולמה דווקא אני מכל המשפחה נשארה בחיים. אבל כשחצינו את הכביש, רצתי כי התקרבה מכונית. אז פייגע אמרה: האָסט ערשט געזאָגט אַז דו ווילסט נישט לעבן, פאַר וואָס לויפסטע? (כרגע אמרת שאת לא רוצה לחיות, אז למה רצת?). דודה זלאַטע הציעה שידוך. הכירו לי כמה. אחד מאד רצה אותי, אלמן. שאלתי אותו אם אני מזכירה לו את אשתו. הוא אמר שלא, אז אמרתי: אין על מה לדבר. עוד אחד ניגן על כינור. גם כן לא רציתי. פייגע שאלה למה. עניתי לה שראיתי אותו מתקלח ואני קברתי מספיק אנשים בחיי, אני רוצה שבעלי יקבור אותי. זלאַטע אמרה שהיא מכירה את אברם. הם היו יחד ברוסיה. אמרתי לעצמי: זה האחרון, אם הוא ירצה אותי, בסדר, ואם לא, אני אסע לארץ ישראל, אחפש את הבנות-דודות שלי, חיינע ומירקע, ואגדל את הילדים שלהם. אני תופרת טובה. נשים בכל מקום אוהבות להתלבש. תהיה לי פרנסה. אז הלכתי לפגוש את אבא שלך. הוא עמד ככה על יד הדלת של הּבאַראַק שלו ותפר כפתור בחולצה. לקחתי את החולצה ומיד תפרתי כמו שצריך."

אני זוכרת שהרגשתי אושר

"אבא שלך דיבר ביידיש כזאת של קונגרעס פולין: 'איך זעיי אַז איר זענט (זיַיט) אַ שניַידערין. (אני רואה שאת תופרת).' כן, אני תופרת, עניתי, ואם אתה יודע שאני תופרת, אז אתה גם יודע שאני קאַצעטניצע? אנשים הסתירו אז שהיו במחנות ריכוז. אז אבא שלך ענה: 'נו, בין איך אַן אַרעסטאַנט'. נו, ואני אסיר." (אבא שלי ברח לרוסיה בזמן המלחמה ושם מכר מעיל, נתפס ונשלח לסיביר, ישב בין פושעים וזכה לחסותו של רוצח שהתלהב מהישגיו בדומינו. סוס המירוץ עליו מהמרים.) "ככה נהיה שידוך. הוא היה יפה. ואני כזה קטנה מִכוּערת. והוא בכל זאת לקח אותי. הוא רצה לנסוע לאמריקה, אבל היו לו בארץ שלוש אחיות ואח. אז אמרתי לו שאני לא רוצה לחיות יותר בגולה ולי לא נשאר אף אחד, אז האחיות שלו יהיו משפחה שלי. ופה בארץ דודה סימה אמרה: 'מיַין שיינער ברידער האט גענימן א קליינע מיאוסע אלמנה' (אחי היפה לקח אלמנה קטנה ומכוערת). ואני פעם אמרתי לה: 'אם לא היתה מלחמה, לא הייתי מכירה אותך ואותו ואת כל הריקבון שלכם". ושם את נולדת. בבית חולים דרוזנטל. רופא גרמני הוציא אותך במלקחיים, כי אני קטנה ואת היית גדולה. אחרי הלידה ראיתי שהפרצוף של אבא שלך עצוב. אז אמרתי לו: 'למה אתה עצוב, כי זה לא בן? לא נורא, יהיה שֵם אחרי האמא שלי. אני לא רוצה שהיא תהיה לבד, כמוני. אני רוצה שיהיה לה עוד אח או אחות, שאם היא תהיה בחדר לידה, שהאחות שלה תעמוד לשמור אחרי הדלת.' צדקתי. טוב שיש לך שתי אחיות. חיכינו בגרמניה עד שהגיע התור שלנו לעלות. נסענו ברכבת למרסיי ומשם על האוניה 'נגבה' במשך שבוע ימים. כולם הקיאו והרגישו רע, רק את רצת בין כל האנשים. פחדתי שיתנו לך עין רעה. ראינו את חיפה מהים ואני זוכרת שהרגשתי אושר."

שיכון ג'

מסביב לשיכון עממי ג' שיכונים מיוחדים: שיכון חברת חשמל, שיכון עובדי עירייה, שיכון עובדי קופת חולים, שיכון חקלאי (וילות) ושיכון צבא קבע. שם גרה גם צביה פרס. ביום הזיכרון בבית הספר, היא עומדת ליד התורן בראש מורכן מאד, כפות ידיה מאוגרפות וצמודות היטב לגוף. אני לא מבינה למה, אבל אם צביה פרס עומדת כך, סימן שצריך.

וכשגברת בליצקי הובהלה לבית חולים, נשארה רוחל'ה בתה אצלנו ואמא השכיבה אותה לישון. לפני זה הסירה לה סוודר ואפודה וחולצה וגופיה חמה וגופיה רגילה. "נו מה את אומרת? כמה בגדים אפשר להלביש לילד? היא יצאה מהבּוֹרָה". במלחמה הועמדה אמא של רוחה'לה עירומה לפני כיתת יורים, נפלה עם המתים לבור, אחר כך הבינה שהיא חיה, הזיזה גופות, יצאה ורצה בשלג עד שעבר כפרי עם עגלת חציר, אצלו הסתתרה וכך ניצלה.

ההורים של מירל'ה ודבורל'ה מדברים יידיש ואיתם הרבה פעמים אנחנו עושים את הסדר. בכל ליל סדר, גניה חוזרת על המשפט "נדמה לי שהיטלר היה קצת יותר גרוע מפרעה", וגברת קנר סיפרה איך למחנה שלהם הגיע קצין נאצי וחילק לנשים חגורות וסת. כל אשה עשתה מהחגורה משהו אחר: מטפחת ראש, חזיה, חגורה. הקצין בא לבקר והתעצבן: "מה זה הפרימיטיביות הזאת?" התביישו הנשים ולא אמרו שום דבר עד שאשה אחת קצת יותר מבוגרת הסבירה לקצין שכשאין אוכל גם אין וסת. אבל החגורות יפות מאד ותודה רבה. גברת קנר צחקה עד דמעות והאיפור השחור שלה זלג על הלחיים.

אייכמן

כשאייכמן נתפס, אמא הראתה לי אותו בעיתון ומילמלה: "תראי כמה יפים הם היו, גבוהים, חזקים, נקיים מגוהצים ומנומסים. ככה, מיט זייערע העפלחקייט, עם הנימוס שלהם, החריבו את העולם. היינו עומדות בתור לסלקציה ומישהי עשתה צעד מהיר מדי, אז הקצין היה מרים את היד בנימוס: 'האלט. דיינע ראַייֶה קוֹמְט' (חכי, התור שלך יגיע). טוב שיש לי ציצלעך, אחרת הייתי הולכת עם הילדים. בשנת אלף-תשע-מאות-ארבעים-וחמש, בשטוטהוף, היתה לנו שם שיקסע אחת, שבויית מלחמה רוסיה, אולי בת עשרים, מָרוּסְיָה, מסופרת קצר כמו גבר. לילה אחד הגיע אייכמן. ראיתי אותו. מישהי הקיאה בחדר. הוא כל כך התעצבן, גירש את כולם מהבלוקים וצעק 'אלע פינף אין ראייה', כולם בחמישיות! ופקד להרוג את כולם. היתה בהלה גדולה. מרוסיה הכניסה אותו לחדר, נתנה לו כוסית ועוד אחת, עד שנרדם והכל התבטל. אם היא מתה, שתהיה בגן עדן, ואם היא חיה, שיהיו לה חיים טובים. ליונה אצלי על החלון אני קוראת מרוסיה."

המורה מרים אומרת שבבוקר, בכל בית, אמא מכינה כריכים ואבא קורא בעיתון "הבוקר". אצלנו אבא קורא "לעצטע נייעס", לא ממש בבוקר ולא נעים להגיד את זה בכיתה. וב"אילוסטרירטע וועלט וואָך", כל שבוע, סיפור בהמשכים, "יענטעל-ישיבה-בחור" של בשעביס זינגער. "מה קורה היום עם יענטל? כבר יודעים שהיא אשה? תן את העיתון אני מוכרחה לדעת." העולם נעצר: כלי המיטה בחוץ, הכיור מלא בכלים מלוכלכים ופינת העבודה מלאה בשאריות. אמא קוראת. אסור להפריע.

שנאתי אותם

ב-57' – עלייה גדולה מפולין. שנאתי אותם. מישהו דפק בדלת, איש מבוגר ונער צעיר, לבוש חליפת דודים כחולה. "אמא, רוצים אותך". אמא שטפה רצפה, כעסה, הגיעה לדלת עם סמרטוט ביד, שנייה של הלם ואז צעקה: "מוטקה!" קפצה עליו, ושניהם בכו והתנשקו. הנער, אייזיק, חייך בטמטום, ואני הסתכלתי בזעם. "מה את רוצה? גם את תתנפלי ככה על הבנים של השכנים אחרי איזה מלחמה. מוטקה חבר שלי מווילנה." וכך הגיע איצק'ה, ונכנסה פסיה-לאה ואיתה נערה "לא בסדר", נשיקות, בכי, ועסקו בילדה המפגרת, הכל מהיטלר, אמרו. ובאו חיינע ומשפחתה, ודוד אַבֶּה, שקילל את חרושצ'וב ואת בן גוריון. שם הסתדר וכאן החום שורף. כשמירל'ה, אשתו, הגיעה, לא היה רעש ולא היו צעקות. השתיים התחבקו ובכו. הרבה זמן. בשקט. דודה מירל'ה הביאה לאמא תמונה של בעלה ושל אחותה וסיפרה שמצאה מעט חפצים בבתי הגויים בכפרן.

"אתה בחרתנו"

"אצלנו התחילו להעביר לגטו רק בארבעים-ואחת. אני תפרתי לכולם את הטלאי הצהוב. חילקו 'רשיונות חיים'. בתעודה הזאת מותר היה לכל משפחה רק שני ילדים. מי שהיו לו יותר, היה צריך לבחור מי יהיה רשום. אבל מי שלא היו לו ילדים 'לקח' ילד אחד ממשפחה של שלושה ילדים. ככה בעלי ואני לקחנו את אח שלו שהיה בן שתים-עשרה. הוא היה ילד נחמד, רובלע. ראובן זילברוואסער. באקציה של הילדים רץ לראות מה קורה. צעקתי לו 'רובלע, לאן אתה רץ?' והוא צעק לי בחזרה 'אני כבר ילד גדול, אני יודע מה אני עושה' ולא חזר. יום האקציה של הילדים, זה היום שאני מדליקה נר בשבילו. כאלה חָאפּוּנעס. פתאום באו וחטפו. היתה מהומה והיו שואלים 'ווי פיל קעפ דארפמען? כמה ראשים צריך?' רצו מכל הכיוונים למי שהיה מָלִינֶה, מלונה, מחבוא, רצו, חיפשו את הילדים.

"הרבה יהודים ברחו לרוסיה. גם מרדכי, הבן-דוד שלי. אבא שלו, הרב אידלמן, התחנן לפניו שלא ייסע כי שם הוא יאכל חזיר. אבל מרדכי נישק לאבא את הידיים והתחנן 'קום מיט מיר', בוא איתי. חבל. יכול היה לחיות. גענס, זה היה ראש המשטרה היהודית, הוא היה מוסר את הזקנים והחולים שיילכו לפונאר ואת הצעירים היה מבריח ליער, לפרטיזנים. הוא היה איש חזק. ידע טוב פולנית וליטוינית וגם ידע איך לדבר עם הגרמנים. ראית בטלוויזיה את ההצגה 'גטו'? ראית את הצחקן הזה שהיה גענס? ככה בדיוק הוא היה. ככה הוא נראה וככה הוא דיבר." אמא, אני אומרת, את יודעת שזה שחקן ערבי? יוסוף אבו ורדה. מה את אומרת? תראי מה זה כישרון!

"עבדתי בקייליס שלוש שנים. זה היה בית חרושת לעורות. הייתי מכינה צווארונים למעילים של הגרמנים. עשיתי את זה כל-כך טוב. אי אפשר היה להרגיש איפה החיבורים. כולם קינאו בנו, קראו לנו 'אתה בחרתנו', כי מי שעבד בקייליס היו לו חיים יותר בטוחים. אפשר היה להסתדר עם האוכל, הרעב היה פחות קשה. ב-1943 התחילה הליקווידציה של הגטו ואז עברתי שלוש סלקציות עד 1944. משם העבירו אותנו לגטו קובנה. הייתי שם חודשיים. ומשם לשטוטהוף."

"אף פעם לא נפגשנו"

"למחנה שטוטהוף הגעתי ביום שמש נהדר. מסביב הכל פרח. התקדמנו בשורה לאט. זה המקום שהפרידו בין הגברים לנשים. שם נפרדתי מבעלי, האושר הכי גדול של החיים שלי. הוא צעק לי מרחוק: 'תזכרי, אם אנחנו נשארים בחיים, אנחנו נפגשים אחרי המלחמה בווילנה'. אף פעם לא נפגשנו. הכניסו אותנו לאולם גדול. עמדו שם שני סלים ענקיים עם תכשיטי זהב. הקאפו הפולניה אמרה לנו להוסיף גם את התכשיטים שלנו. התיישבנו באולם ונרדמנו ככה כמו שאנחנו. בבוקר מוקדם העירו אותנו ועשו לנו בדיקה גינקולוגית. היו שם ילדות בנות 14 שלא הבינו כלום. הכפפות של הרופא יצאו מלאות דם. אמרו לנו להתפשט לגמרי ועמדנו באולם. נכנס קצין גרמני וצעקhaben sie L?use? (יש להן כנים?). גילחו לנו את הראש ומשם למקלחות. באמת מקלחות. אחר כך חילקו לנו בגדים שהורידו מנשים אחרות. נתנו לאשה גבוהה שמלה קטנה, לאשה נמוכה שמלה גדולה. ככה התחילו החיים שם. מערקע, הלאַגער שוועסטער שלי, תמיד גנבה: פעם חתיכת לחם, פעם תפוח אדמה. התחננתי לפניה, אל תגנבי. יתפסו ויהרגו אותך. אני פחדתי לגנוב. פעם מצאתי במרק קוביית בשר. החלפתי אותה בחתיכה גדולה של לחם ואכלנו יחד.

"מישהי חיברה המנון לשטוטהוף: 'מיר זאיינען די שטוטהופער יידן / די נאייע אירופה בוייען מיר. אנחנו יהודי שטוטהוף / את אירופה החדשה אנחנו בונים. והפזמון: 'אוי שטוטהוף, את מגיעה לי עד הגרון / אוי שטוטהוף מתי נפטרים כבר ממך / אוי שטוטהוף מתי תגיע השעה / שנהיה משוחררים.'1

"בבוקר הקפדתי לא לדרוך על פנים של מישהו. הערימות של הגופות היו באמצע הבלוק ואי אפשר היה לעבור. רציתי להתרחץ והמים היו בצד השני. עשיתי צעד אחד על רגל של מישהי, אחר כך על חזה של מישהו אחר. השתדלתי לעשות צעדים גדולים, אפילו שאני קטנה, רק לא לדרוך על פנים."

"היה מוסר"

"יום אחד בא איכר גרמני לבחור אסירות. כמו בשוק עבדים. לקחו אותי עם עוד שלוש בנות לעבוד בכפר מרינאו. עבדנו שם בהוצאת סלק סוכר. ישנו בעליית הרפת מעל הפרות. הבלבוסטע היתה סוגרת אותנו מבחוץ. בלילה היינו צריכות פיפי אז היינו עושות בקופסא ושופכות החוצה דרך החלון. היינו ארבע: נעכקע, אני ושתי אחיות, חסיה ודובקה בנות של רב. כל הזמן שמרו זו על זו. לאחת היו שתי צמות שחורות ארוכות, אפילו לגרמנים לא היה לב לגלח אותן. כמו מהתנ"ך היא נראתה. אם נתנו להן חתיכה בשר, לא נגעו. בלילה, כשכיבו לנו את האור וסגרו מבחוץ, היינו שרות בחושך. יום אחד, הבת של הרב אמרה שיום כיפור. היא סימנה את הימים על הקיר. באותו יום הוצאנו סלק ולא אכלנו.

"אני זוכרת שבוי מלחמה סקוטי בשם דונקן והשני הוגו. לקחו להם גם את הנעליים בלילה כדי שלא יברחו. הם מאד עזרו לנו. אם השף היה רחוק, הם עשו לנו סימן שננוח, וכשהתקרב, עשו כאילו מגלגלים בשפם ואז ידענו לחזור לעבודה. דונקן בכוונה קילקל את הטרקטור ותיקן ושוב קילקל. יום ראשון אחד דפקו על הדלת של הרפת, הציגו את עצמם ולחצו לנו יד, אמרו ששמו לב שאין לנו מטפחות על הראש כשאנחנו בשדה לכן הביאו פיז'מה, חוט, מחט, אצבעון ומספריים. גם ראי קטן. הייתי כל כך מאושרת. עשיתי לכולנו מטפחות ולדובקה לא היו תחתונים אז עשיתי לה גם תחתונים. היו להם קרייקרים אבל התביישנו לבקש והם לא תיארו לעצמם כמה אנחנו רעבות.

"הבלבוסטע ראתה שאני חרוצה: הראיתי לה את צווארון החולצה שלי שהיה מעובד בחוטים לבנים. היא התלהבה ואמרה: 'דו קליינע, דוּ קוֹמְסְט מִיט מִיר. את, קטנה, את בואי איתי.' מאז ישבתי בבית של האיכר, פאסט קראו לו, ותפרתי. היה לי חדר, מכונת תפירה ומגהץ. היא לא רצתה לתת אותי לחברות שלה, רק לה תפרתי. הייתי הקליינע יודכן שלה. חשבנו שאנחנו נשארות שם כל החורף. אבל נשארנו שם שלושה חודשים. בוקר אחד, ראיתי שדונקן עצוב מאד, והוא לקח אותנו בעגלה לנקודת איסוף של כל השבויים בלינדנאו. החזירו אותנו לשטוטהוף. אני מתפלאה על החברות שלי, הן היו צעירות, יכלו לעשות אהבה עם השבויים, אולי היו נשארות בחיים. אף אחת מהן לא חיה. רק אני. היה מוסר אפילו בזמנים כאלה."

סוכר

"כשהגרמנים הריחו את הסוף, הם לקחו אותנו על אוניות. תשעה ימים היינו על המים. המון מתו מחנק. בלי אוכל. בלי מים. כשירדנו מהאניה כולם רצו וצלף גרמני ירה באנשים. סחבתי את מערקע על הגב. הרגשתי שאין לי כוח ועזבתי אותה. רצתי כמה צעדים וראיתי שהצלף מכוון אליה. חשבתי: אמהות עזבו ילדים, אחיות את האחים, אין לי כוח, היא אדם זר, חזרתי ושוב העמסתי אותה וככה רצתי עד לצד של הרוסים. היא נראתה כמו בולדוג. העיניים בלטו, היה לה שפם וזקן כמו לגבר. הושבתי אותה ליד איזה קיר ורצתי עד לגג של בית שעליו היה מפוזר סוכר. היו שם גם כמה קופסאות שימורים. ושוב רצתי. קצין רוסי ראה אותי וקרא לי. הוא חשב שאני ילדה, נתן לי שוקולד. שמרתי את השוקולד הרבה זמן. רציתי שיהיה לי כיבוד כשאפגוש מישהו מהמשפחה. חזרתי למקום שבו עזבתי את מערקע. גוי זקן הסתכל על הסוכר שלנו. נתתי לו קצת. הוא ליקק לאט ואמר גם לנו לאכול לאט. אחרי רעב כזה אפשר למות מהאוכל. שקלתי 25 קילו. רק בגלל הציצלך שלי ראו שאני אשה. מעניין איפה מערקע עכשיו. אחרי השיחרור היא נסעה לאוסטרליה, צריך לחפש אותה פעם.

"איך וויל נאָך גיפעלן ווערן"

היא מגרדת בראש. תנועות קטנות ומהירות, כאילו מסלקת כינים. הרופאים אומרים שכלי הדם שלה סתומים וזוהי תחושת הנימוּל בגופה. "איפה המסרקים שלי"? היא שואלת. "תסדרי לי את התסרוקת". בית חולים כמלון. חדר פרטי. שירותים צמודים. אין צורך להתיידד, לדבר, לרחם, להרגיש אמפטיה לאחרים. "אני צריכה לשירותים". אני אביא לך סיר למיטה. 42 קילוגרם מעיקים. רגע, אקרא לאח שיעזור לי. "רגע רגע אימל'ה", אומר האח, "נעשה את זה יחד. אחת-שתיים-שלוש. יופי! כל הכבוד". מכאן – הבת. חלוק הניתוחים נפער. ערווה מעליבה, מדולדלת, ישבן תפוחי לבן, משתדל לשמור על צלם. בטן זקורה, לבנה וחלקה תומכת בשדיים צחורים ופטמות פטל. "שאדי, מהר". אמי למרגלות האסלה. "למה לא קראת לי? ביקשתי שתתני לי לעזור לך." בחזרה בעזרת הזרועות והחיוך של שאדי. "נו, תראי, א מענטש דאַרף לערנען אזיי פיל צו זען אַ תחת פון אַן אַלטע יידענע. (בן אדם צריך ללמוד כל-כך הרבה בשביל לראות תחת של יהודיה זקנה). תחליפי לי את החולצה. הלחצניות כאן משופשפות לגמרי. זה נסגר עקום". תגידי, מה את חושבת, את בסאלון? כל רגע תחליפי תלבושת? "איך וויל נאָך גיפעלן ווערן" (אני עוד רוצה למצוא חן)."

איפה מערקע

"מעניין איפה מערקע עכשיו. אחרי השחרור היא נסעה לאוסטרליה, צריך לחפש אותה פעם". חפשי אותי, אמא, אני פה. את אוהבת אותי? כבר לא אקבל תשובה. ניצחה אותי, הקטנה הזאת.

שחור חום

Schwarz Braun ist die Hazelnu?
Schwarz Braun das Gesicht
Schwarz Braun mu? mein M?del sein,
So genau wie ich
Hollarie –
So wie du! Hoc-ha-ha

"שחור-חום הוא אגוז הלוז / שחורים-חומים הפנים / שחורה-חומה צריכה נערתי להיות / בדיוק כמוני, הולארי / בדיוק כמוךְ / הוֹכְ-הָ-הָ".

למה אני זוכרת דווקא את השיר האוסטרי הזה? האם הניעה את דוושת ה"זינגר" ושרה בגרמנית, או סתם כך ליד השולחן במטבח? מתי בכלל למדה אותו? מתי שרו את זה? כשהלכו בשורה, בשלג, בקור, או "בּאַפֶּל מיט דער הֶנְדֶה הוֹך", במסדר עם הידיים למעלה, אבל אני זוכרת שתמיד שרה בקצב, בגרמנית, כמו שיר לכת, בייחוד את הפזמון: "הוֹלארי, זוֹ וִי דוּ!" בצחוק גדול שרה.

1"אוי שטוטהוף ביז צום האלדז ביסט דו מיר / אוי שטוטהוף וי וערט מען פוטער שיין פון דיר /אוי שטוטהוף וען ועט שיין קומען די צייט / און מיר וועלן זיין באפרייט."

חנה ש. קולר מלמדת ספרות בחטיבת הביניים בפתח-תקווה

 


 

דף הבית > מטעם 12 > חנה ש. קולר - "רק לא לדרוך על פנים"