ברטולט ברכט

שיר על אמי

1. אֵינִי זוֹכֵר עוֹד אֶת פָּנֶיהָ כְּמוֹת שֶׁהָיוּ, כְּשֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן כְּאֵבִים. עֲיֵפָה הִיא מְעִיפָהּ אֶת הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר מִן הַמֵּצַח שֶׁהָיָה רָזֶה, אֲבָל אֶת הַיָּד אֲנִי עוֹד רוֹאֶה.

2. עֶשְׂרִים חֳרָפִים אִיְּמוּ עָלֶיהָ, סִבְלוֹתֶיהָ הָיוּ לִגְיוֹן, הַמָּוֶת הִתְבַּיֵּשׁ מִפָּנֶיהָ. אַחַר כָּךְ מֵתָה וְגִלּוּ גּוּף שֶׁל יַלְדָּה.

3. הִיא גָּדְלָה בַּיְּעָרוֹת.

4. הִיא מֵתָה בֵּין פָּנִים, שֶׁהִתְבּוֹנְנוּ יוֹתֵר מִדַי זְמַן בַּגְּסִיסָה, עַד שֶׁהִתְקַשְּׁחוּ. סָלְחוּ לָהּ עַל סִבְלָהּ, אֲבָל הִיא סוֹבְבָה בֵּין הַפָּנִים הַלָּלוּ, לִפְנֵי שֶׁהִתְמוֹטְטָה.

5. הַרְבֵּה הוֹלְכִים מֵאִתָּנוּ בְּלִי שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹצְרִים בַּעֲדָם. אָמַרְנוּ לָהֶם הַכֹּל, אֵין עוֹד בֵּינֵינוּ וּבֵינָם וְלֹא כְלוּם, פַּרְצוּפֵינוּ הִתְקַשְּׁחוּ מִן הַפְּרֵדָה. אֲבָל אֶת הֶחָשׁוּב לֹא אָמַרְנוּ, הִסְתַּפַּקְנוּ רַק בַּנָּחוּץ.

6. אוֹ מַדּוּעַ אֵינֶנּוּ אוֹמְרִים אֶת הֶחָשׁוּב, כָּל כָּךְ קַל יָכֹל הָיָה לִהיוֹת, אֲרוּרִים אֲנַחְנוּ בִּגְלַל זֶה. מִלִּים קַלּוֹת הָיוּ אֵלֶּה, לְחוּצוֹת בַּשִּׁנַּיִם, נָפְלוּ בִּצְחוֹק, וְעַכְשָׁו גְּרוֹנוֹתֵינוּ חֲנוּקִים.

7. עַכְשָׁו אִמָּא שֶׁלִּי מֵתָה, בְּעֶרֶב הָרִאשׁוֹן לְמַאי! אִי אֶפְשָׁר עוֹד לְגָרְדָהּ בְּצִפָּרְנֵי הַיָּד.

נאום משורר גווע אל הצעירים

אַתֶּם הָאֲנָשִׁים הַצְּעִירִים שֶׁל הַזְּמַנִּים הַבָּאִים וְשֶׁל
בְּקָרִים מֵעַל עָרִים שֶׁלֹּא
נִבְנוּ עוֹד, שֶׁיִּבָּנוּ, גַּם
אַתֶּם שֶׁלֹּא נוֹלַדְתֶּם עוֹד, שִׁמְעוּ
עַכְשָׁו אֶת קוֹלִי, הַקּוֹל שֶׁלִּי, אֲנִי הַמֵּת
וְלֹא בְּתִפְאָרָה

אֶלָּא
כְּמוֹ אִכָּר שֶׁלֹּא עִבֵּד אֶת אַדְמָתוֹ וּכְמוֹ
נַגָּר, בָּרַח הָעַצְלָן
בְּלִי לִגְמֹר אֶת הַגַּג 

כָּכָה אֲנִי
אֶת זְמַנִּי הֶחְמַצְתִּי, אֶת יָמַי פִּזַּרְתִּי וְעַכְשָׁו
עָלַי לְבַקֵּשׁ מִכֶּם
לוֹמַר אֶת כָּל מַה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר
לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מַה שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה וְלִשְׁכֹּחַ
אוֹתִי, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, מַהֵר, כָּךְ
שֶׁהַדֻּגְמָא הָרָעָה שֶׁלִּי לֹא תַּתְעֶה אֶתְכֶם

אָח, לָמָּה יָשַׁבְתִּי דַּוְקָא 
אֶל שֻׁלְחָנָם שֶׁל עֲקָרִים לִסְעוּדָה 
שֶׁלֹּא הֵם הֵכִינוּ?

אָח, לָמָּה עֵרַבְתִּי
אֶת מֵיטָב מִלּוֹתַי בְּפִטְפּוּט בָּטֵל? הֲרֵי בַּחוּץ
הִלְּכוּ הַנִּבְעָרִים
צְמֵאִים לְדַעַת

אָח, לָמָּה
אֵין שִׁירֵי מִתַּמֵּר מֵעַל לַמְּקוֹמוֹת, שָׁם
מִתְפַּרְנְסוֹת הֶעָרִים, שָׁם בּוֹנִים אֳנִיּוֹת, לָמָּה
אֵין הוּא מִתַּמֵּר מֵעַל נְסִיעָתָם הַמְּהִירָה שֶׁל
קַטָּרֵי הָרַכָּבוֹת, וְנִשְׁאָר בַּחוּץ, בַּשָּׁמַיִם?

מִשּׁוּם שֶׁהַדִּבּוּר שֶׁלִּי
הוּא כְּאֵפֶר לַפֶּה וּכְגִמְגּוּם שִׁכּוֹרִים
לַאֲנָשִׁים מַעֲשִׂיִּים, יַצְרָנִיִּים. 

אַף מִלָּה 
אֵין לִי בִּשְׁבִילְכֶם, אַתֶּם צֶאֱצָאֵי הַזְּמַנִּים הַבָּאִים
אַף רְמִיזָה בְּאֶצְבַּע לֹא בְּטוּחָה
אֵין לִי בִּשְׁבִילְכֶם, כִּי אֵיךְ יַכִּיר אֶת הַדֶּרֶךְ, זֶה
אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בָּהּ!

כָּכָה, מַה שֶׁנִּשְׁאַר לִי, אֲנִי שֶׁאֶת חַיַּי
בִּזְבַּזְתִּי, הוּא רַק לִקְרֹא לָכֶם
לֹא לְכַבֵּד שׁוּם פְּקֻדָּה, הַיּוֹצֵאת
מִלוֹעוֹתֵינוּ הָרְקוּבִים וְשׁוּם
עֵצָה לֹא לְקַבֵּל מֵאֵלֶּה 
שֶׁכָּל כָּךְ הִכְזִיבוּ, אֶלָּא
לְהַכְרִיעַ בְּעַצְמְכֶם, מַה
טוֹב וְעוֹזֵר
לָכֶם לְעַבֵּד אֶת הָאֲדָמָה, זוֹ שֶׁהֵנַחְנוּ לֹאבַד  
וְאֶת הֶעָרִים שֶׁזִּהַמְנוּ
תִּבְנוּ כְּדֵי לָגוּר בֵּן.