רחל דנה פרוכטר

שלושה שירים

לנשים שחצו את הים

הַיּוֹם אֲנִי יוֹרָה 
כְּמוֹ גֶּבֶר לְסַמֵּן אֶת אֵזוֹר הֻלַּדְתִּי 
וְיַלְדוּתִי וְסָבָתִי זִכְרָהּ לְטוֹבָה, עֵינֶיהָ 
הַבּוֹרְקוֹת כָּבוּ בְּדֶרֶךְ הַיָּם מֵאִיסְטַנְבּוּל 
הַבִּירָה הַיְּהוּדִית לְתֵל אָבִיב הַבִּירָה 
הָעִבְרִית הָרִאשׁוֹנָה.
	
כָּל הַסְּפָרִים שֶׁקָּרְאָה בְּצָרְפָתִית וְנָתְנָה לִבְנָהּ
לְסַדֵּר אוֹתִיּוֹתֵיהֶם בַּדְּפוּס שֶׁל הָעוֹרֵךְ אַלְגַּזִי
וְהֶעֱבִירָה מֵאֵם לְבֵן תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב,
שֶׁסֵּרַךְ דְּרָכָיו
בְּאַדְמוֹת סוּרְיָה וּלְבָנוֹן הַזָּרוֹת
לִכְפַר גִּלְעֲדִי, שָׁם הֵשִׁיבוּ פָּנָיו
רֵיקָם בְּסֵבֶר פָּנִים אֲיֻמּוֹת
כִּי יְהוּדִים תּוּרְכִּים אֲסוּרִים בַּחֲצִיַּת גְּבוּלוֹת
וְהָעִבְרִית הַמִּלְּרָעִית בְּפִיהֶם לְזָרָא

לאלי

הָרֶגַע אָחַזְתִּי אֶת הַהוֹלֵךְ לָמוּת.
אֲפִלּוּ לֹא אָמְרוּ שֵׁם. הוֹלֵךְ לָמוּת.
שְׂעָרוֹ מֻנָּח לָבָן עַל הַכָּרִית, יָדָיו עֲדַיִן מְנַסּוֹת
תִּיפוּף עָקָר. כָּל הַשָּׁנִים עָבְדוּ
וְהַמִּנְהָג נוֹתַר.
בְּעַיִן צִיּוּרִית רָאִיתִי, אֲפִלּוּ לֹא מוֹתִירוֹת
קְמָטִים עַל הַשְּׂמִיכָה, כָּל כָּךְ דַּקּוֹת
הָאֶצְבָּעוֹת, אוּלַי הֵן נִשְׁמָעוֹת לְשִׁירַת הַמָּוֶת 
הַמְּבוֹשֶׁשֶׁת, אוֹ מַקְדִּימוֹת נִגּוּן לְבוֹאוֹ.
שֶׁיָּבוֹא הַמָּוֶת, שֶׁיָּבוֹא.
	
צָרִיךְ לֶאֲחֹז אֶת הַהוֹלְכִים לָמוּת בְּיָדַיִם חֲזָקוֹת

וְלֹא הָיְתָה לִי אֶלָּא יַד שְׂמֹאל
לְצַיֵּר 

בני

בִּידֵי הַמֶּשִׁי שֶׁל בְּנִי
כְּנָפָיו הַדַּקּוֹת שֶׁל פַּרְפַּר
בּוֹקְעוֹת אֶת רִקְמַת הַגֹּלֶם.
אַבְקַת קְסָמִים, הוּא אוֹמֵר,
וַאֲנִי בְּאֵימָה מַבִּיטָה בְּיָדוֹ הַמַּשְׁחִירָה.

צַיֶּדֶת, אֲנִי לוֹכֶדֶת אֶת צַעֲרוֹ
שׁוֹלָה אֶת יְגוֹנוֹ מִן הַמַּלְכֹּדֶת.