חגית סבג

שני שירים

הקיץ מנבא רעות

הַקַּיִץ מְנַבֵּא רָעוֹת. כָּל הָעוֹמֵד לִקְרָאת
הִצְטַהֲבוּת, וּלְבַסּוֹף הִתְרוֹקְנוּת הָעֵץ.

גֶּבֶר שׁוֹתֵק אֶל אִשָּׁה,
רְגִישׁוּתוֹ סְבִיב פַּעֲמוֹנֵי הָרוּחַ.
גַּם בְּמָקוֹם בּוֹ הֵם עַצְמָם
עוֹמְדִים – אוֹתָהּ עַצְבוּת, אוֹתָהּ כְּמִיהָה
לָהֶם.

הִיא קִצְרת רוּחַ לַבָּאוֹת,
הַפֶּקָאן בִּקְצֶה הַפַּרְדֵּס מְקוֹמֵם אוֹתָהּ;
כְּבָר הָיָה יָרֹק, אֶתְמוֹל
כְּבָר הָיָה. כָּל הָעוֹמֵד לִקְרָאת,
אַךְ הַקַּיִץ מְנַבֵּא רָעוֹת.

עמידה על המשמר

א.
עַל רֹאשׁ הַפֶּקָאן קֵן עוֹרְבִים
וְהֵם מִתְבּוֹנְנִים
בִּמְהֻפָּךְ עַל שַׁרְשֶׁרֶת הַמָּזוֹן.
שְׁנֵינוּ בַּקָּצֶה הַנָּמוּךְ, רוֹעֲדִים.
אֵין כָּאן דָּבָר,
שֶׁלֹּא נִדְרָשׁ לְהִתְרַגֵּל אֵלָיו:
פַּעֲמוֹנֵי הָרוּחַ, הֶחָצָץ. שְׁנֵינוּ
מִחוּץ לַחַלּוֹן.

ב.
מִחוּץ לַחַלּוֹן מִתְקַיֵּם
הִגָּיוֹן חָדָשׁ. אֲנִי רוֹאָה
אֶת הַדְּבוֹרִים בְּלַּהֲקוֹת
וְאִישׁ לֹא מִתְעָרֵב.
יָכֹלְנוּ לְנַעַר אֵת הָעֵץ,
לְהַרְחִיק אַתְּ הַפְּרִיחָה הַלְּבַנָּה.
אֲבָל אֲנַחְנוּ
עֲסוּקִים בְּעִנְיָנֵינוּ. 

ג. 
תְּחִיַּת מֵתִים מִתְרַחֶשֶׁת
בִּקְצֶה הַפַּרְדֵּס.
זֶה זְמַן שֶׁלֹּא הִסְתַּכַּלְתִּי בַּפֶּקָאן
אַךְ הוּא מַטְרִיד אוֹתִי בְּעָלָיו הַיְּרֻקִּים
פִּתְאֹם. בַּחוּץ
הָיִיתִי נְחוּשָׁה לִלְמֹד מִמֶּנּוּ
עַל הִתְחַדְּשׁוּת. וְשׁוּב אֲנִי
נִשְׁלַחַת לְעֵבֶר הַמֻּכָּר שֶׁל הַחַלּוֹן.