דוד לוין

שני שירים מאדינבורו

צפוף

צָפוּף בִּשְׁמֵי אֶדִינְבּוֹרוֹ.                                                     
הַטּוֹבִים בַּנַּוָּטִים, הָאֲוָזִים וְהַבַּרְבּוּרִים
נוֹעֲצִים כָּנָף, מַדְרִימִים, וּלְמַטָּה מִשְׁתּוֹלֵל
יָרֹק סָמִיךְ בִּשְׁלַל גְּוָנָיו, מִתְמַסֵּר לְאָדֹם וְזָהֹב.               
רוֹצֶה לִזְקֹף רֹאשׁ, אֲנִי הוֹלֵךְ אַחַת לְשָׁבוּעַ לַגַּן
הַבּוֹטָנִי, מִתְיַמֵּר לֶאֱמֹד אֶת הַמֶּרְחָק בֵּין הַגֶּזַע
לַצַּמָּרוֹת. (יֵשׁ לִי חָבֵר שֶׁלֹּא זָקַף רֹאשׁוֹ מֵאָז 1967).
מַה לְךָ שָׁם בְּחוּץ לָאָרֶץ, שָׁאַל אוֹתִי פַּעַם דּוֹדִי
לֹא עוֹשִׂים שָׁם פִּיפִּי?
עוֹשִׂים, דּוֹדִי הַיָּקָר, וְעוֹד אֵיךְ עוֹשִׂים.
מַשְׁתִּינִים לְכָל עֵבֶר. אֲבָל אֵין בָּא וְאוֹמֵר
עַל אִשְׁתִּי, עַל יְלָדַי, עַל בֵּיתִי אַתֶּם מַשְׁתִּינִים.

זה הזמן

זֶה הַזְּמַן לִכְתֹּב עַל אָבִי וְאִמִּי שֶׁבָּאוּ לְפָּלֶשְׂתִּינָה לִמְצֹא אֶת אָשְׁרָם
אָבִי וְאִמִּי שֶׁהִתְגַּעְגְּעוּ כָּל הַיָּמִים לַמָּקוֹם בּוֹ הָיוּ וְאֵלָיו לֹא הִגִּיעוּ
אָבִי שֶׁהָיָה חוֹפֵר בּוֹרוֹת סְפִיגָה לְהַשְׂבִּיעַ רַעֲבוֹנֵנוּ וַאֲנִי מוֹרִיד
בַּדְּלִי אֲרוּחַת צָהֳרַיִם לְהַשְׂבִּיעַ רַעֲבוֹנוֹ, אָבִי וְאִמִּי שֶׁמֵּתוּ
אֶלֶף מִיתוֹת בְּעַל כָּרְחָם, אָבִי וְאִמִּי שֶׁדַּאֲגוֹת פַּרְנָסָה
הָיוּ כָּל הַיָּמִים לַחְמָם, אָבִי וְאִמִּי שֶׁדָּבָר לֹא מְדַבֵּר
עוֹד אֶל לִבָּם, אָבִי וְאִמִּי שֶׁנִּסּוּ בְּכָל כֹּחָם וּמְאוֹדָם.
גַּם אִם אֶמְתַּח מִלִּים עַד לְהִקָּרַע, לֹא יַעֲלֶה בְּיָדִי.