נוית בראל
ארבעה שירים
אז הייתי בעיניו
אֲנִי מְחַכָּה שֶׁתִּמְחַק אֶת הַפָּנִים. הַפּוּךְ, הַכֹּחַל וְהָאֹדֶם. לֹא אוּכַל שׁוּב לִזְכֹּר אוֹתָן כְּפִי שֶׁאֶרְצֶה. אֵלֶּה הֵם פְּנֵי הַדִּין, דְּיוֹקַן בְּרֵרָה. תְּחַפֵּשׂ אֶת שַׁלְוַת הָרוּחַ בָּעֵינַיִם, לֹא תִּמְצָא. אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת עֲלֵיהֶן מָה נִנְעַר קָדִימָה, מָה מְקַנֵּן בֶּעָבָר, מָה מִתְנַפֵּל. עָלַי לָצֵאת, לֹא לִגְרֹעַ, אֶל כָּל הַפִּנּוֹת שֶׁבָּהֶן שְׁמִי אֵינוֹ נִשְׁמָע. אֵינוֹ נִלְחָשׁ. אֲנִי צְרִיכָה לָדַעַת אֵיךְ לִמְצֹא אוֹתְךָ. מַה רָפֶה כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת, מַה עֵר כְּמוֹ לֵב, מָה נִמְלָא טַל, רָחוֹק. מָה פּוֹטֵר אוֹתִי בִּצְחוֹק. אֶת הַפָּנִים אֲנִי מוֹחֶקֶת בְּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לִי.
מחדש
בָּעִיר לֹא חַל שִׁנּוּי. שׁוּם דָּבָר לֹא נַעֲשָׂה קָטָן יוֹתֵר כִּי הַגּוּף גָּדַל. כָּכָה מַתְחִילִים זִכְרוֹנוֹת. נִתְגַּבֵּר עַל עַצְמֵנוּ כְּדֵי לְהַתִּירָם. רַק הַמַּחְשָׁבָה חֲדָשָׁה, לֹא הַחֶדֶר. לְמוּל הַחַלּוֹן חַלּוֹנוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. אִישׁ אֵינוֹ מוֹדִיעַ לָנוּ שֶׁהָאֲרוּחָה מוּכָנָה, הַחֶשְׁבּוֹן שֻׁלַּם, הַגָּדֵר תֻּקְּנָה. זוֹהִי עִיר הַמְּבֻגָּרִים, עִיר וּמְלוֹאָהּ, אֲרֻכָּה וּמְפֹרֶטֶת עַד לְאֵין תֵּאוּר. חֶלְקֵנוּ זָעוּם עַד כְּדֵי חֶרְפָּה. עִם כֹּל צַעַד אֲנַחְנוּ תּוֹלְשִׁים קְצָת מִמֶּנָּה. מְפַזְּרִים מִלָּה אַחַת בְּכָל מָקוֹם, תְּנוּעָה אַחַת שֶׁל הָרֹאשׁ, שֶׁקֶר אֶחָד.
למחוק
מִדֵּי יוֹם עִם הַחֲשָׁד הַגָּדוֹל שֶׁמַּשֶּׁהוּ אֵינוֹ כַּשּׁוּרָה. אֲנִי רואָה שֶׁהֶחְלַמְתָּ, אֲבָל אַתָּה כְּפִי שֶׁהָיִיתָ תָּמִיד. מָתַי הָיִיתָ חוֹלֶה? הַחַלּוֹן אֵינוֹ פּוֹנֶה בְּדִיּוּק אֶל הָרְחוֹב, תָּמִיד נִהְיֶה חַיָּבִים רַק לְהָצִיץ, לְנַסּוֹת, לְהִשְׁתַּדֵּל. הַיּוֹם, כְּשֶׁחַם, מָה יָכֹל לַעֲשׂוֹת הַסְּתָו לְמַעֲנֵנוּ? בִּמְקוֹם לַעֲקֹר אֶת הַקַּיִץ, לְהַמְשִׁיךְ לִנְעֹץ אוֹתוֹ. אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לִמְחֹק כָּלִיל אֶת מָה שֶׁבְּלִבֵּנוּ. זֶה כָּתוּב בְּאוֹתִיּוֹת בְּרוּרוֹת, לִפְעָמִים נִזְעַק אוֹתוֹ וְנִזְנַח אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁהוֹסִיפוּ עָלָיו הַחַיִּים. לִוִּיתִי אוֹתְךָ עַד לַשַּׁעַר וְהָיִיתִי מְלַוָּה אוֹתְךָ גַּם עַד לַבַּיִת. הָיָה עָלֶיךָָ לְהִשָּׁאֵר עַד שֶׁתַּצְדִּיק אֶת עַצְמְךָ. וְכַאֲשֶׁר לֹא הִצְלַחְתִּי לְהָבִין לְלִבִּי, נִסִּיתִי לְהָבִין לְלִבְּךָ.
צרור
הַחֹם, הָאוֹר, הַבּוּשָׁה, גְּדוֹלִים מִדַּי בְּחֶדֶר קָטָן, כְּפוּפִים לְעִקָּרוֹן מִשֶּׁלָּהֶם. שְׁנֵינוּ מֻשָּׂאִים שֶׁל נִסָּיוֹן, זוֹכְרִים אֶת הַחֻקִּים, בְּמַאֲמָצִים לְלֹא סוֹף וּלְלֹא תּוֹצָאָה. אֵין לִי מֻשָּׂג בְּמִשְׁפְּטֵי קְטִיפָה וּבְכָל הָרְגָשׁוֹת הַדּוֹמִים לָהּ. אַתָּה הַזְּמַנִּי, הַקָּצָר, נָסוֹג לְתוֹךְ הַיָּמִים שֶׁלְּךָ, יְמֵי הַמְּעָרוֹת, הַבּוֹרוֹת, הַמַּחֲבוֹאִים. מְאֻחָר מִדַּי בִּשְׁבִיל לִקְרֹא מֵהַחַלּוֹן. הַקּוֹלוֹת שֶׁמִּתְרוֹמְמִים מִבַּחוּץ הֵם לֹא הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ. הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צְרוֹר. מִישֶׁהוּ אַחֵר מַגִּיעַ, מִישֶׁהוּ אַחֵר כְּבָר כָּאן.