עופר גורדין

שני שירים

אדים הרבה

מַה לִשְׂעָרֵךְ הַשּׁוֹפֵעַ וְלִכְרֵסִי
דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר לְמַעֵט הַהִיסְטוֹרְיָה
סְפָרִים עַל חֲנִיבַּעַל פְּתוּחִים עַל הַשָּׁטִיחַ הַפַּרְסִי
לִפְנֵי שָׁנִים הֵחֵל הַמַּסָּע לְכִבּוּשֵׁךְ
מְדִינָה אַחַר מְדִינָה לְקַלֵּף אֶת הַצְּבָאוֹת
כּוֹבְעוֹן הַפְּלָדָה לַמַּצְבִּיא בְּבוֹאוֹ אֶל הַחוֹמָה
שֶׁמֶן רוֹתֵחַ נִשְׁפַּךְ וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ
לְכִי הַבַּיְתָה עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ לָנוּחַ
מָחָר הַגִּיּוּס וּלְאַחֲרָיו הַיְּלָדִים
וְעֹל הַתַּשְׁלוּמִים וַחֲרוֹן אַפֵּךְ
שְׂעָרֵךְ וּכְרֵסִי בָּאַמְבָּט
וְאֵדִים הַרְבֵּה

בעבור מי התרסק

בַּעֲבוּר מִי הִתְרַסֵּק מְטוֹס הַקְּרָב הַחַד־מְנוֹעִי בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם?
בַּעֲבוּר מִמּוּן הָאָב אֶת לִמּוּדֵי הַטַּיִס שֶׁל בְּנוֹ טֶרֶם גִּיּוּס?
אוֹ אוּלַי בַּעֲבוּר אֲהוּבָתוֹ, לְמַעַן לֹא תִּפְנֶה לוֹ עֹרֶף בָּרֶגַע הַמַּכְרִיעַ?
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לַטַּיָּס רָב־הַפַּעֲלוּלִים שֶׁהָיָה מֵקִיא אֶת נִשְׁמָתוֹ בַּשְּׁלַבִּים הַמֻּקְדָּמִים
לְעֵינַי אָבִיו, שֶׁהָיָה מַמְתִּין בִּקְצֵה הַמַּסְלוּל לִשְׁתּוֹת אֶת מִיצֵי קֵבָתוֹ
וּלְמַעַן אֲהוּבָתוֹ הַמְּיֻזַּעַת מֵעַל סִיר הַבָּשָׂר, כֻּלָּהּ סֹמֶק וְרִכּוּז בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה
רַעַם מְנוֹעַ הַיּוֹנְקֶרְס הָרַצְחָנִי בְּחָלְפוֹ פִּתְאוֹם בְּגֹבַהּ נָמוּךְ מֵעַל בֵּיתָהּ
תֵּכֶף יָדְעָה שֶׁזֶּה הוּא, לְפִי הֶעָשָׁן שֶׁעָלָה מֵהַגִּבְעָה הַסְּמוּכָה יָדְעָה שֶׁזֶּה הוּא
לְפִי זֶה שֶׁחָזְרָה לַמִּטְבָּח כְּאִלּוּ דָּבָר לֹא קָרָה, מַה לָהּ וּלְכָל הֶעָשָׁן הַזֶּה
רֵיחַ הַתַּבְשִׁיל הַמֻּפְלָא שֶׁהָלַךְ וְהִתְפַּשֵּׁט בְּגוּפָהּ, מְמָרֵר אֶת לְשׁוֹנָהּ
הִנֵּה אַבָּא שֶׁלּוֹ, לְפִי הַדְּפִיקָה יָדְעָה שֶׁזֶּה אַבָּא שֶׁלּוֹ, מַה לָהּ וְלוֹ אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה
תָּמִיד רַק שָׁלוֹם, מַה נִשְׁמַע, נְשִׁיקָה חֲפוּזָה בַּחַגִּים
וְעַכְשָׁו, עוֹמֵד בַּפֶּתַח בָּעֵינַיִם קְרוּעוֹת – מַה עָשִׂית לוֹ מַה?
יֶלֶד כָּל כָּךְ מֻצְלָח, כָּל כָּךְ אַחֲרַאי, בְּגֹבַהּ כָּל כָּךְ נָמוּךְ, רַק מְשֻׁגָּעִים טָסִים כָּכָה
אַתְּ רוֹצֶה לַעֲנוֹת אַךְ הַלָּשׁוֹן דְּבוּקָה לַחֵךְ, וּכְלוּם, כְּלוּם לֹא יוֹצֵא, הִנֵּה
מַתְחִיל לְהִשָּׂרֵף אַךְ אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לִמְנֹעַ דָּבָר, וְהוּא כְּבָר עַל הָרִצְפָּה
קְחִי מַטְלִית רְטֻבָּה, שִׂימִי לוֹ עַל הַפָּנִים, לְפָחוֹת זֶה, אֲבָל אַתְּ כְּבָר רָחוֹק
בְּדַרְכֵּךְ לַגִּבְעָה, אוּלַי שָׁם עוֹד יִקְרֶה אֵיזֶה נֵס, הַפְתָּעָה שֶׁל הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן
לָקְחוּ אוֹתוֹ לִפְנֵי זְמַן קָצָר, אֵין לוֹ סִכּוּי, בְּלִי רַגְלַיִם וַחֲתָךְ עָמֹק בַּצַּוָּאר,
אַתְּ הוֹלֶכֶת לְאַט, נוֹשֶׁמֶת לְאַט, יֵשׁ לָךְ אֶת כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם, הַלְוַאי שֶׁיָּמוּת עַד שֶׁתַּחְזְרִי