פייר פאולו פאזוליני
שני שירים
[אני עובד כל היום כמו נזיר]
אֲנִי עוֹבֵד כָּל הַיּוֹם כְּמוֹ נָזִיר וּבַלֵּילוֹת מְשׁוֹטֵט כְּמוֹ חָתוּל רְחוֹב בְּחִפּוּשׂ אַחַר אַהֲבָה... אַצִּיעַ לַקּוּרְיָה שֶׁיַּעֲשׂוּנִי קָדוֹשׁ. בְּעֶצֶם אֲנִי מֵשִׁיב לַמִּרְמָה בִּמְתִינוּת. אֲנִי צוֹפֶה בְּעֵינֵי אִיקוֹנִין בְּתוֹמְכֵי הַלִּינְץ'. אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בְּהֵרָצְחִי, בְּאֹמֶץ מְפֻקָּח שֶׁל מַדְּעָן. נִרְאֶה כְּאִלּוּ יֵשׁ בִּי שִׂנְאָה, אַךְ לְמַעֲשֶׂה אֲנִי כּוֹתֵב שׁוּרוֹת-שִׁיר מְלֵאוֹת אַהֲבָה מְדֻיֶּקֶת. אֲנִי חוֹקֵר אֶת הַבְּגִידָה כְּתוֹפָעָה קַטְלָנִית, כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתִי מֻשָּׂאָהּ. אֲנִי מְרַחֵם עַל צְעִירִים פָשִׁיסְטִים, וְאִלּוּ מוּל הַוָּתִיקִים, שֶׁבְּעֵינַי הֵם צוּרוֹת שֶׁל רֹעַ אָיֹם בְּיוֹתֵר, אֲנִי מַצִּיב רַק אֶת אַלִּימוּת הַתְּבוּנָה. סָבִיל כְּמוֹ צִפּוֹר הָרוֹאָה כֹּל בִּמְעוֹפָהּ, וְנוֹשֵׂאת בְּלִבָּהּ, בְּמָעוֹף בַּשָּׁמַיִם אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁאֵינָהֹ סוֹלַחַת.
אל הנסיך
אִם סוֹבֵב הַשֶּׁמֶשׁ, אִם יוֹרֵד הָעֶרֶב
אִם טַעַם לֵילוֹת הֶעָתִיד יֵשׁ לַלַּיְלָה,
אִם צָהֳרֵי גֶּשֶׁם כְּמוֹ שָׁבִים מִזְּמַנִּים
אֲהוּבִים מִדַּי שֶׁלֹּא נִתְּנוּ מֵעוֹלָם,
אָבַד לִי אֹשֶׁר הַשִּׂמְחָה בָּהֶם אוֹ הַצַּעַר:
אֵינִי חָשׁ חַיִּים שְׁלֵמִים לְפָנַי עוֹד...
כְּדֵי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר צָרִיךְ זְמַן בְּשֶׁפַע:
שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת שֶׁל בְּדִידוּת הֵן הַדֶּרֶךְ
הָאַחַת לִיצֹר דְּבַר-מַה, שֶׁהוּא כֹּחַ, קֶרַע,
סְטִיָּה, חֵרוּת, כְּדֵי לְשַׁוּוֹת סִגְנוֹן לַתֹּהוּ.
מַה קָצָר זְמַנִּי מֵעַתָּה; בְּאַשְׁמַת הַמָּוֶת
הַמֵּגִיחַ מִמּוּל, לְעֵת שְׁקִיעַת הַנְּעוּרִים,
אַךְ גַּם בְּאַשְׁמַת עוֹלָם אֱנוֹשִׁי זֶה שֶׁלָּנוּ,
הַנּוֹטֵל מִן הֶעָנִי אֶת הַלֶּחֶם וּמִן הַמְּשׁוֹרֵר אֶת שַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ.
מאיטלקית דן צלקה