יובל פז

האדם המורד

הַיֶּלֶד אָמַר לְאִמּוֹ בִּבְכִי אַתְּ לֹא מַחְלִיטָה עָלַי
הַתַּלְמִיד אָמַר לַמוֹרָה מִי אַתְּ בִּכְלָל שֶׁתַּגִּידִי לִי מַה לַעֲשׂוֹת
הָאוֹהֵד אָמַר לַשּוֹפֵט זוֹנָה מִי שֶׁעָשְׂתָה אוֹתְךָ וְשֶׁתִּלְבַּשׁ כָּל הַחַיִּים שָׁחֹר
הַנֶּהָג אָמַר לַשּׁוֹטֵר אַתָּה שׁוֹטֵר אַתָּה יָא חֲתִיכַת פְרָאיֵיר 
הָאָסִיר אָמַר לַסּוֹהֵר לְהִתְרָאוֹת בַּגֵּיהִנּוֹם 
הַפּוֹעֵל אָמַר לַבּוֹס אֲנִי שָׂם עָלֶיךָ זַיִן כַּזֶּה גָּדוֹל
הַחוֹלֶה אָמַר לָרוֹפֵא אַתָּה עוֹד תִּרְאֶה שֶׁאֲנִי אֶחְיֶה
הַכֶּלֶב לֹא נָבַח וְהִשְׁחִית אֶת פְּנֵי אֲדוֹנוֹ
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת הביט הַמֵּת בַּקַּבְּרָן וְסֵרֵב לְהַחֲלִיק לַבּוֹר
הַחַיָּל הִרְכִּין רֹאשׁוֹ וְאָמַר כֵּן הַמְפַקֵּד
                    
                         

רחובות הארץ הבוכה

כְּמוֹ צֵל מְהֻדָּר בִּכְנָפַיִם
אוֹטֵם בַּיִת בְּשִׂנְאָה וּבְמַסְמְרִים  
שֶׁרוּחַ לֹא תּוּכַל לָצֵאת
לֹא תּוּכַל לְהִכָּנֵס.

אֶפְשָׁר הָיָה לְהָרִיחַ שֶׁמַּשֶּׁהוּ נוֹרָא יִקְרֶה
הַאֵם מְכַסָּה אֶת אָזְנֵי הַתִּינוֹק 
שֶׁלֹּא יַכִּיר בֵּן יוֹמוֹ אֶת אַזְעָקַת הַמָּוֶת.

הַיָּד נִשְׁלַחַת בְּלִטּוּף אֶל הַכַּפְתּוֹר 
וְלַאֲדָמָה אֵין כֹּחַ לָשֵׂאת אֶת הַקִּירוֹת 
הַמִּתְחַנְּנִים שֶׁל הַבַּיִת הַמִּשְׁתַּטֵּחַ.

לִבְלֹעַ בְּהֲקַלָּה אֶת הַכַּדּוּר הַמְדֻיָּק
שֶׁיְפַלַח אֶת הָרֹאשׁ וְיַרְחִיק אֶת הַכְּאֵב.
אֲנִי עוֹצֵם עֵינַיִם
וְנִרְדָּם.

וּנְהַר הַדָּם עוֹלֶה עַל גְדוֹתָיו
שׁוֹטֵף אֶת רְחוֹבוֹת הָאָרֶץ הַבּוֹכָה.