שמעון רוזנברג

שני שירים

אהבת החוטב המסור

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כְּמוֹ גַּרְזֶן 
אֶת הַגֶּזַע,
וְאֶת פְּאֵר עֲנָפַיִךְ
אָסִיר בְּמַסּוֹר
וַאֲכַרְסֵם בָּךְ שְׁבָבִים עַד עֵירֹם,
עֵת אַתִּיז בְּפַטִּישׁ וְאִזְמֵל
כָּל שָׂרִיד, זִיז וּמִכְשׁוֹל,
עַד כְּלוּחַ חָלָק תַּעַמְדִי וְאִלֶּמֶת
בִּיבֹשֶׁת הַמִּלִּים הַכְּבוּשׁוֹת.            

כָּךְ אֲבָרֵא בְּאִבְחָה כָּל שֶׁמֶץ שִׂמְחָה,
אֲנַסֵּר בַָּךְ זֵכֶר תְּשׁוּקָה
עַל מִדְרוֹן אַשְׁכִּיבֵךְ, 
וַאֲגַלְגֵּל כְּבוּל עֵץ אֶל בֵּיתִי. 
אָז אֲיַשְּׁרֵךְ בְּסַרְגֵּל
אַקְצִיעַ וַאֲמַסְמֵר לִי מִמֵּךְ אַרְגַּז שִׁכְחָה
וְאֶת מַצָּעַי הָרַכִּים בָּךְ אֶטְמֹן
גָּם אֶנְעַל אֶת גּוּפִי
וְאֶשְׁחֶה בְּחֶשְׁכַת אִילָנֵךְ       
עַד נִיבַשׁ וְנְקְמֹל כַּעֲצֵי הָאֶתְמוֹל. 

שתי וערב

אַתְּ תִּשְׁתִּי עַד עֶרֶב
וְכִיב יַכֵּךְ
כְּחֶרֶב,
עַד יֵחָרֵב
חִכֵּךְ.

אַל תִּשְׁתִּי. 

כִּי בָּא בֹּקֶר, וּכְבָר עֶרֶב,
וְאַתְּ תִּתְעִי 
שְׂתוּיָה 
וּדְווּיָה 
כִּדְבָעֵי,

וּלְמִי תִּקְרְאִי? 

אַת תִּכְרְעִי
רְעוּעָה 
כִּרְאִי
שֶׁנִּסְדַּק 
מִיָּדֵךְ
עַד דַּק.
וְעֵת 
תַּבְּלִי
כְּשַׂק
אֶת קְלוֹנֵךְ 
כְּעֵדֵךְ 
נֶגְדֵךְ 
אֶזְעַק: 

שְׁתִי. 
עַד 
כְּבֵדָה כָּבֵד 
נִסְפַּג
תִּהְיִי
וְתִרְוִי
כְּצֶמֶר נֶאֱרָג
לְבַד.

שְׁתִי, וְעֶַרֶב 
לֹא עָרֵב 
יָבֹא 
בִּלְעָדַי,   
כִּי תֵּשְׁבִי 
לִפְרֹם 
שְׁבוּעוֹת 
לִילָדַי,
וְלִרְקֹם 
לָהֶם חֲלוֹמוֹת   
מֵהַבְטָחוֹת 
חֲלוּלוֹת 
כְּעֵינֵי סְוֶדֶר
נֶעֱרָמוֹת
וְנֶאֱרָגוֹת
לְלֹא סֵדֶר
עַל חֻדֵּי מַסְרֵגוֹת.