תומר רוזנמן

בעֵרה

אֲנִי עוֹלֶה בָּאֵשׁ.
שְׂעָרִי נִשְׂרָף.
אֲנִי מֻכְרָח לְהַרְוִיחַ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שֶׁקֶל לְחֹדֶשׁ.
אֲנִי מִתְכַּלֶּה בִּמְהִירוּת עֲצוּמָה.
מַהֵר יוֹתֵר מִשֶּׁשִּׁעַרְתִּי.
אֲנִי יוֹצֵא אֶל הַמִּרְפֶּסֶת
מְנַסֶּה לִקְרֹא לְעֶזְרָה,
מִלּוֹתַי הוֹפְכוֹת לְאֵפֶר
מִתְפַּזְּרוֹת בָּרוּחַ.

אֲנִי רוֹכֵן לְעֵבֶר הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁל הַשְּׁכֵנָה.
גֶּשֶׁם גִּצִּים נוֹשֵׁר מִשְּׂעָרִי
וּמַצִּית אֶת עֲצִיצֶיהָ, הָאֵשׁ מַשְׁחִירָה אֶת 
הַפְּסָלִים שֶׁיָּצְרָה בְּמוֹ יָדֶיהָ, בַּסְּטוּדְיוֹ 
שֶׁלָּהּ שֶׁבְּקוֹמַת הַקַּרְקַע. אָה, נָכוֹן
נָסְעָה לְטִיּוּל קַיִץ בְּאִיסְלַנְד.

כְּבָר לֹא נֶאֱנָח בְּצַעַר אוֹ מְפַהֵק בִּמְבוּכָה, אֲנִי נוֹשֵׁף 
מִלְּמַעְלָה לֶהָבָה חוֹרֶכֶת. הַשְּׁכֵנִים נִמְלָטִים בְּבֶהָלָה אֶל 
הָרְחוֹב הַמְּפֻחָם, נוֹשְׂאִים אֶת חֶפְצֵיהֶם, אֲנִי 
מִתְכּוֹנֵן לְעוֹד נְשִׁיפָה אַךְ קוֹמָתָם הַנְּמוּכָה נוֹגַעַת 
לְלִבִּי, וְהֵם שָׁבִים לְדִירוֹתֵיהֶם הַמְּעֻשָּׁנוֹת.
שׁוּם נֶזֶק רְצִינִי לֹא נִגְרַם,
רַק הָעוֹר מִתְקַלֵּף וְנוֹשֵׁר.
אֲנִי נִרְגָּע.
מַחְשָׁבָה גּוֹוַעַת בְּרָאשִׁי.
אֲנִי לֹא מֻכְרָח לְהַרְוִיחַ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שֶׁקֶל לְחֹדֶשׁ.

כַּפּוֹת רַגְלַי שְׁקוּעוֹת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית
גּוּמִי מֻתָּךְ, נַעֲלַיִם שֶׁנָּתַן לִי אָבִי בְּמַתָּנָה
כִּי לָחֲצוּ בְּקַרְסֻלָּיו. רִבּוּעַ אוֹר נֶעֱלַם 
מִישֶׁהוּ כִּבָּה אֶת הָאוֹר בְּדִירַת יֻקְרָה
מַשְׁקִיפָה אֶל הַיָּם. חוּטֵי הַלַּהַט שֶׁל נוּרוֹת הַבַּיִת הַזֶּה,
מִצְטַנְּנִים כָּמוֹנִי, בְּעוֹד הַחֹם הַדּוֹעֵךְ נִפְלָט 
מִבּוּעוֹת הַזְּכוּכִית. הַיָּם מַכֶּה גַּלִּים. שְׁלוּלִית נַעֲלַי 
נִקְרְשָׁה. אֲנִי נָטוּעַ כְּמוֹ גֶּדֶם שָׂרוּף שֶׁל עֵץ, מַצִּית 
סִיגַרְיָה, נוֹשֵׁף לְכַבּוֹת אֶת הַגַּפְרוּר, אֲפִלּוּ הַלֶּהָבָה 
אֲדִישָׁה. אֲנִי מֵנִיחַ לַגַּפְרוּר הַמִּתְכַּלֶּה לִשְׂרֹף אֶת 
אֶצְבְּעוֹתַי.