ציביה ברקאי

בית-אל

גּוּף הָאָדָם הוּא הַשֹּׁרֶשׁ הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ לִי.
גּוּף הָאָדָם הוּא הַשֹּׁרֶשׁ הַיָּחִיד.
וְהוּא לֹא מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים.
וְאֵין לִי גּוּף יְחִידָה, גּוּפָה, לְהַרְגִּישׁ 
בְּתוֹכָהּ בַּעַל חָיָה. כֹּל מָה שֶׁהוֹפֵךְ אָדָם 
לְחַי, נִשְׁאַב. אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּלִי קְלִפָּה וּבְלִי 
תּוֹךְ, בְּלִי כְּסוּת, לִישֹׁן, בְּלִּי חֵיק, גֶּזַע לִבֵּךְ,
בְּלִי זֶה. מָה שֶאַתְּ לֹא מְבִינָה זֶה שֶׁגּוּף
הָאָדָם הוּא הַשֹּׁרֶשׁ הַיָּחִיד שֶׁלִּי. כְּמוֹ נַוָּד 
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת שֹׁרֶשׁ בֶּטֶן לְהֵאָחֵז. בְּתוֹךְ מוֹץ 
מִיצֵךְ הַטּוֹב הָיִיתִי מְבָרֶכֶת הַגּוֹמֵל עַכְשָׁו, 
אַךְ גּוּפֵךְ אַף פַּעַם לֹא כָּאן, אֵינִי יוֹדַעַת 
לָמָּה אֵינֵךְ, מֵהֵיכָן וְעַד לְאָן. 
שֹׁרֶשׁ בַּיִת, אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּלִי זֶה. 
מֵאָז יָצָאתִי שְטוּפַת דָּם מִגּוּפָהּ 
הַחַי וְהַבּוֹעֵר וְהַזּוֹהֵר בְּיֹפִי אֵין קֵץ 
שֶׁל אִמִּי, מְבַקֶּשֶׁת אֶת יָדִי לַחֲזֹר עַד
שָׁם – מָקוֹם בּוֹ גּוּפִי לֹא קַיָּם, כִּי קָדוֹשׁ
הוּא. בַּחֲלוֹמִי חַיָּלִים לֹא עוֹלִים, לֹא
יוֹרְדִים. אֲנִי מוּל כִּתַּת יוֹרִים.
צַו הָאֵל מוֹרֶה לְרַגְלַי לְהִשָּׁאֵב, אָסוּר 
לִבְרֹחַ, אָסוּר לְהִתְכּוֹפֵף. לָתֵת לָהֶם 
לִירוֹת בִּי. אֲנִי וְהֵם בְּמַדֵּי צָבָא הֲגַנָּה 
לְיִשְׂרָאֵל. בְּמִטְוְחֵי בֵּית-אֵל.
הָרַגְלַיִם טוֹבְעוֹת בַּאֲדָמָה 
בְּעוֹדִי קָמָה.
 
יַלְדוּת שֶׁל דַּרְדַסים; דָּם מָרוּחַ עַל 
הַמַּשְׁקוֹפִים. לֹא תָּמִיד הַדָּם שֶׁלָּנוּ 
וְהָיָה הַדָּם לְאֹת עַל הַבָּתִּים וְנִכְרְתָה 
הַנֶּפֶשׁ. וְהֶחְמִיצָה וְהִסְרִיחָה. 
לֹא תָּמִיד הַדָּם הָיָה לָבָן כְּזֶרַע אַבְרָהָם, 
לֹּא תָּמִיד הָיָה מְצֻיָּר כְּשֶׁמַּרְקוֹ צָעַק 
לַיָּם אִאִאִמָּאלֹאאַלתֵּלְכִישׁוּבִיהַבַּיְתָה, 
אִ-אִ-מָּ-א,
אֲנִי מַבְטִיחַ לִהְיוֹת יֶלֶד
אַמִּיץ, אֲנִי מִצְטַעֵר
אִ—מָּ-א, אַתָּה לֹא 
אוֹמֵר לִי שָׁלוֹם? וְאָז
הָיָה שָׁלוֹם –
מִתּוֹךְ הַטֵּלֵוִיזְיָה –
הָיָה שָׁלוֹם – 
כֹּל יַלְדֵי תֵּבֵל בָּכִינוּ הַבַּיְתָה. לַמֶּרְחַקִּים.
בַּיּוֹם בּוֹ גוּפֵךְ יִבְגֹּד, אָבוֹא עַד בֵּית 
הַאֵם, לְטַפֵּל בָּךְ, אִמָּא. 
הַמָּקוֹם יִהְיֶה תָּפֵל וַאֲחוֹתִי תִּתְפַּלֵּל.
יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים – אַחַת
יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים – שְׁתַּיִם
                    – שָׁלֹשׁ
                    – אַרְבַּע
                    –  חָמֵשׁ    
                    – שֵׁשׁ
שֶׁבַע פְּעָמִים יְיָ  הוּא הָאֱלֹהִים.
שָׁר צְבָאוֹת זֶה בֶּטַח אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

בַּמָּקוֹם בּוֹ נוֹלַדְתִּי עוֹבְדִים אֱלִילִים גִּבּוֹרִים.
הַשֹּׁרֶשׁ הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ לִי הוּא חֲדַר בִּטְנֵךְ הַמִּתְקַיֵּם 
הַרְחֵק מִמֶּנִּי, כְּאִלּוּ לֹא נוֹלַדְתִּי, 
הַרְחֵק כָּל-כָּךְ מִמֵּךְ. 

(בְּתוֹךְ חַדְרֵךְ אֲרוֹן הַקֶּבֶר. הַאִם אַתָּה נָח, אַבָּא, בְּתוֹךְ הָעֵדֶן? הַאִם יֵשׁ עֵדֶן 
אַחֲרֵי הַקֶּבֶר, בִּתִּי? הַאִם אַתָּה עוֹד בֵּינֵינוּ, אָבִי? וּבְאֵיזֶה זְמַן
בְּדִיּוּק תָּבוֹא לְחַבֵּק, לְהִתְחַבֵּק, וּבְאֵיזֶה עוֹלָם).