ורד ריבקין
שלושה שירים
הבטחה
לְנַפְשִׁי הִבְטַחְתִּי: מֵעַתָּה נִכָּנֵס לְמִטּוֹת מֻצָּעוֹת בִּלְבַד. הִבְטַחְתִּי לְנַפְשִׁי: לֹא נִבְכֶּה עַל הַיָּדוּעַ מֵרֹאשׁ. וּבְכָל זֹאת אֲנִי בּוֹכָה כָּעֵת לְמַעַן הָאֱמֶת וּבִשְׁמוֹ שֶׁל הַשֶּׁקֶר שֶׁהוֹבִיל אֵלֶיהָ. מִן הַכְּלָל אֶל הַדִּמְעָה הַדֶּרֶךְ נִגֶּרֶת כְּמַגָּע לֹא מְמֻמָּשׁ; הִבְטַחְתִּי לֹא לָגַעַת וְנָגַע בִּי הַסָּדִין הַמְּקֻמָּט.
הניסוח
הַנִּסּוּחַ הַמְּפֻתָּל כִּסְבָךְ שֶׁאֵין לוֹ יַעַר. הַכֹּל מִפְּאַת בּוּשָׁה. בּוּשָׁה עַל שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בּוּשָׁה עַל שֶׁהִנְנִי. בּוּשָׁה עַל שֶׁדְּבָרַי לֹא נִשְׁמָעִים בְּאָזְנָיו כְּשִׁירָה. יֵשׁ נִחוּם בְּעֵדִים שֶׁרָאוּ כִּי שַׁרְתִּי כְּנֶחָמָתָם שֶׁל עֲנִיִּים בִּשְׁטָר שֶׁלֹּא נִפְרַע. עוֹד נֶחָמָה, וַאֲחוֹתָהּ אַף הִיא נִמְצֶצֶת. עֵינִי חָדְלָה מִדְּמֹעַ. הַנִּסּוּחַ הַמְּפֻתָּל שֶׁהִגַּשְׁתִּי לוֹ הִתְבַּיֵּשׁ עַד שֶׁנֶּחְנַק וְשָׁכַח לוֹמַר לֹא.
לעולם
כַּמָּה מְנוּסָה הָיְתָה תְּמִימוּתוֹ וְעֵינַי, כַּמָּה תְּמִימוֹת הָיוּ לִכְבוֹדָהּ. כָּבְדָּהּ שֶׁל מַכָּה תֻּרְגַּשׁ רַק בְּבוֹא הַשְּׁנִיָּה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא חֲדֵלָה מִלָּבוֹא. הָלַכְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַכּוֹאֵב לְדַבֵּר לְלִבּוֹ שֶׁל הַכְּאֵב וּלְהַפְלִיג בְּשֶׁבַח הַיְּשִׁיבָה בַּבַּיִת; כְּשֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ לֹא הִסְפַּקְתִּי לִשְׁבֹּר אֶת חַלּוֹנוֹתָיו – הוּא שָׁבַר לְפָנַי. כַּמָּה מְנוּסָה אָמַדְתִּי בְּשָׁעָה שֶׁהִתְפּוֹגֵג הַתֹּם. לַטּוֹב מַרְאוֹת הַרְבֵּה הַמְּשַׁקְּפוֹת לְכִידוּת; לָרַע אֵין הָאֲגַם נַעֲנֶה בְּבָבוּאָתוֹ.