יעל נאמן

אף מלה על לבנון, (שיר בפרוזה)

השעה היתה אחת-עשרה בלילה ועירנו תל-אביב הואפלה פתאום.
רמקולים סבבו בעיר וקראו לתושבים לשוב לבתיהם, להדביק סלוטייפ על זגוגיות החלונות.
משתוממים התבונַנו אחד בשני (היינו שלושה).
אמר בעלי: הסלוטייפ אולי נועד להגן מפני טילים, אבל מדוע האפלה? הרי אין להם מטוסים.
האם כרת בחשאי ראש עירנו ברית ערים תאומות עם ביירות?
הצעתי אני: אולי זה בגלל הסקרים, המצביעים על כך שאין הרוגים מתל-אביב. 
רק מקיבוצים, התנחלויות ויישובי ספר ואפילו מירושלים. אבל לא מתל-אביב. 
אולי חפץ ראש עירנו ליידד את המלחמה עם התושבים.

נוטפי זיעה צילצלנו בשער ביתנו.
השוער – שאתמול עוד פיטפט איתנו – אמר: אינכם גרים כאן יותר.
אמרנו: הֵי, זה אנחנו. אינך מכיר את פנינו? 
אתמול עוד שוחחת איתנו על הא ועל דא, אתמול עוד נתנו לך תלושים לחגים.
הוציא מכיסו צו ממשלתי וקרא: בביתו של התולה לא מדברים יותר על חבל.
אם כן, כמו שחשבנו, מלמלנו בהקלה, זאת רק אי הבנה, ותיקנו אותו: 
בביתו של התלוי לא מדברים על חבל. 
תקנה חדשה, הוא אמר, מאמריקה. הגיעה מצגת באי.מייל: שינו את הפתגם.
לא ידענו על התקנות החדשות, אמרנו. 
וגם אילו ידענו, איננו מסכימים. היכן מגישים ערר?
בכלא 6, עם כל הסרבנים, אמר, והוסיף בשקט: עכשיו צאו, אסור לי בכלל לדבר איתכם.
רק עוד שאלה, הפציר בעלי:
על מה כן מדברים בביתו של התולה?
הוציא השוער את דף התקנות, וקרא מתוך הכתב בנימה חגיגית: "על צדק". 
הדליק פנס, להיטיב את ראייתו, והוסיף: "ועל שלום". 
הדיבורים על חבל מחלישים את החזקים בשעת מלחמה.
השלישית היתה חברת ילדות שלי שהגיעה לביקור מאירופה. היא אמרה לשוער:
כשאני שם, אני כל כך מתגעגעת. כשאני באה, אני לא יודעת למה התגעגעתי.
אמר השוער: ככה זה כשגרים באירופה. הילדים שלך יודעים עברית?
לא, היא מלמלה (השאלה הזאת תמיד הכאיבה לה כמו אגרוף בבטן, כמו אשְמה):
אני עכשיו בת ארבעים, חשבתי לעשות עוד ילד קטן, הילדים שלנו כבר גדולים, 
ילד קטן שאדבר איתו רק עברית.
אבל על מה אני אדבר איתו בעברית? היא שאלה את השוער.
על צדק, הוא ענה. ועל שלום.
ועל המלחמה? שאל בעלי.
על מלחמת אין ברירה ועל רדיפת שלום, ענה השוער, וכדאי גם לדבר על מלחמת העולם השנייה.
חברתי אמרה לשוער: בפעם האחרונה כשהייתי כאן בביקור אמרו שהשלום מתחיל בבית, 
והנה, אתה מגרש אותנו. 
וחוץ מזה, היא שאלה, אתה יודע שהיא (סימנה בידה לעברי) ואני מאותו קיבוץ במקור?
בוודאי, אמר השוער, אני יודע הכל על הדיירים. הרי הקיבוץ שממנו באתן יושב על גבול לבנון, 
אותו נוף, כל כך רצינו שלום. רכבות שתיסענה מן העמק לבירות ודמשק.
אבל ככה זה במזרח התיכון, הסביר לחברתי, כל שש שנים מלחמה. הערבים מבינים רק כוח, 
את בטח זוכרת את זה מכאן.
כן, אמרה חברתי, היינו אז בנות 17, כשדיברנו בקיבוץ שלנו על אהבה.
על הנוף איננו רוצות לדבר יותר, הסבירה לשוער.
נוף ילדותנו מעַוור. ילדותנו מעוורת. 
חוק עשינו לנו, הוספתי לאוזניו של השוער: איננו מדברות יותר באוזני זרים 
לא על התאנים ולא על החרובים ולא על ארז הלבנון, 
בקיבוץ שבו נולדנו וגדלנו על גבול לבנון,
שכּן פסטורליה מסוכנת לחיים, אבל לספרות היא קטלנית ממש.
בפסטורליה מתוארים האנשים כנקודות, כפיקסלים. כמו ממעוף הציפור, כמו מגיחת מטוס הקרב. 
זאת שעת מלחמה, צעק השוער, הביטו סביבכם, כולם חופרים שוחות להגן על עירנו, 
ואתם מסתובבים ברחובות, מלהגים ומקטרגים. 

שכן שאתמול שאל מאיתנו סוכר, ירד במעלית, ואמר לשוער:
יוזמה כל כך יפה של ראש העיר, לחפור שוחות. שיצלמו את זה, העיתונאים, איך מתקיפים אותנו.
הזמין אותנו השכן להצטרף אליו לחפירת השוחות.
שאל אותו בעלי לפשר הדבר, הרי אין להם מטוסים.
היקשה השכן: ומזל"טים? וחוץ מזה, הסביר, יש ליידד את המלחמה עם התושבים. 
בונדינג נחוץ כאן, כמו בימים הטובים.
עזוב אותם, אמר השוער לשכן, ולנו הורה: 
יש לכם חמש דקות לעלות למעלה, לקחת טרנזיסטור ולרדת.
השתומם השכן ושאל: הרי אתן מהצפון במקור והמשפחות של שלושתכם שם, 
אינכם מתעניינים במתרחש בגבול?
לא הצלחנו להסביר את עצמנו. בסוף אמרתי אני: 
מתעניינים, אבל רואים את הדברים אחרת, הנה אספר לכם סיפור על גבול.
קראתי להם, שם, לשכן ולשוער:
"יצוין גם כי תא"ל פסל גזע השתתף בכתישת ביירות המערבית בקיץ של 1982 ולא נמנה על הטייסים שהשליכו את פצצותיהם לים במקום על אזרחי העיר הנצורה וילדיהם. כיצד אנו יודעים זאת? פשוט, משום שאף טייס ישראלי לא עשה כן". 
אמר השוער: אבל זאת ספרות. זה האסון שלנו, של תל-אביב, 
אנשים קוראים ספרים של יצחק לאור, 
במו ידיכם אתם כורים לנו את הבור. 
הרי לא רצינו במלחמה הצודקת הזאת, היא נכפתה עלינו.
כל שש שנים מלחמה, הוסיף השכן בנוסטלגיה לעבר ולעתיד, 
ולא ידע שהוא חוזר על מילותיו של השוער, מאז ולתמיד. 

עכשיו, חודש אחרי המלחמה, איננו יכולים לזכור דבר.
ערפל-שלום כיסה את עירנו.
חודש אחרי המלחמה לא נזכרת עוד המלה לבנון ברחובותינו
(גם בזמן המלחמה היא לא הוזכרה).
חודש אחרי המלחמה, שָבוּ כולם לדבר על מלחמה – על זאת שתהיה ועל זאת שהיתה.
אמרו שזה זמן לחשבון נפש.

בסתיו בולט יופיה של תל-אביב, כבר לא חם. 
זאת העונה האהובה עלינו כאן, על כל השכנים בבניין.